הבניה בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הפלסטינית הכבושה, נמשכת באינטנסיביות גוברת, בעשרות התנחלויות ומאות אתרים. כך גילה ניתוח של תצלומי אוויר משנת 2010, שערך ‘מכון המחקרים היישומיים – אל-קודס (אריג’)’. יש לציין כי התקופה בה מדובר היא תקופת ‘ההקפאה’, שהכריז עליה ראש ממשלת ישראל ב-25 בנובמבר 2009, ונמשכה עשרה חודשים. באותה תקופה גדל מספר המבנים ב- 1819 בקרב 133 התנחלויות (מתוך 199) בגדה המערבית ובאל-קודס. יש לציין כי 1819 המבנים שנוספו מכילים 7276 יחידות דיור ומבני ציבור הבנויים על 902 דונם, ומתחלקים בין הנפות הפלסטיניות לפי הטבלה להלן:
טבלה 1: מספר המבנים שנוספו להתנחלויות בתקופת ‘ההקפאה’ | ||
אחוז המבנים מהמספר הכולל | מספר המבנים | הנפה |
11.8 | 214 | בית לחם |
7.6 | 138 | אל-ח’ליל |
1.9 | 35 | ג’נין |
0.8 | 15 | אריחא |
23.1 | 420 | אל-קודס |
8.8 | 160 | נאבלוס |
12.0 | 219 | קלקילה |
17.8 | 324 | ראמאללה |
14.7 | 268 | סלפית |
0.6 | 11 | טובאס |
0.8 | 15 | טולכרם |
100.0 | 1819 | סך הכול |
המקור: יחידת הנתונים הגיאוגרפיים, מכון המחקרים היישומיים – אל-קודס (אריג’), 2011 | ||
בנוסף לתוספת 1819 המבנים הקבועים ב-133 ההתנחלויות, אותן התנחלויות ידעו התרחבות מסוג אחר: הוספת 1433 מבנים טרומיים, וזאת על-מנת לעקוף את ‘ההקפאה’ המדומה ולאכלס במהירות האפשרית עוד ועוד מתנחלים, ובמטרה להפוך את המבנים הטרומיים למבנים קבועים בעתיד. הנפות ראמאללה, אל-ח’ליל, סלפית ונאבלוס היו הקורבנות הבולטים ביותר של אותה הבנייה הטרומית, כפי שאפשר לראות בטבלה 2:
טבלה 2: המבנים הטרומיים שנוספו להתנחלויות בגדה המערבית בתקופת ‘ההקפאה’ | ||
אחוז המבנים הטרומיים מהמספר הכולל | מספר המבנים הטרומיים | הנפה |
5.2 | 75 | בית לחם |
16.9 | 242 | אל- ח’ליל |
6.6 | 94 | ג’נין |
2.9 | 41 | אריחא |
6.8 | 97 | אל- קודס |
8.9 | 128 | נאבלוס |
5.7 | 82 | קלקילה |
33.8 | 484 | ראמאללה |
10.9 | 156 | סלפית |
0.6 | 9 | טובאס |
1.7 | 25 | טולכרם |
100 | 1433 | סך הכול |
המקור: יחידת הנתונים הגיאוגרפיים, מכון המחקרים היישומיים – אל-קודס (אריג’), 2011 | ||
המשך בניית גדר ההפרדה הגזענית והרחבת ההתנחלויות:
לפי ניתוח אותם תצלומי אויר, עם השלמת הקמת גדר ההפרדה הגזענית, תפריד הגדר בין 76 התנחלויות (מתוך 107) לבין(?) שטחי הגדה המערבית הפלסטינית הכבושה. אותן התנחלויות הורחבו ב- 73.3% על גבי אדמות ששטחן הכולל 698.56 דונם. לעומתן 57 התנחלויות שממזרח לגדר, הורחבו ב- 26.7% על גבי אדמות ששטחן 203.81 דונם. משמע הדבר הוא כי ישראל שמה דגש על פיתוח ההתנחלויות הקיימות מערבה לגדר ההפרדה הגזענית על-מנת לחזקן. יש לציין שאותן התנחלויות מאכלסות 85% ממתנחלי הגדה המערבית. ראה טבלה 3 ותרשים 1:
טבלה 3: התרחבות ההתנחלויות הישראליות הקיימות מזרחה ומערבה לגדר ההפרדה הגזעני | ||||
% | מספר המבנים | % | מבנים טרומיים | המיקום ביחס לגדר ההפרדה |
26.7 | 485 | 37.5 | 537 | מזרחה לגדר |
73.3 | 1334 | 62.5 | 896 | מערבה לגדר |
100 | 1819 | 100 | 1433 | סך הכול |
תרשים 1:
 |
סטאטוס ההתנחלויות בחוק הבינלאומי
מדיניות הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים הכבושים הינה הפרה בוטה בכל הרמות: זכות ההגדרה העצמית, הזכות לשוויון, הזכות לשמירה על הקניין הפרטי, הזכות לחיים נורמאליים והזכות לתנועה חופשית ממקום למקום. בנוסף לכך מדיניות הכיבוש נחשבת להפרה בוטה של החלטות מועצת הביטחון, העצרת הכללית של האו’ם ואמנת ג’נבה הרביעית העוסקת בהגנה על אזרחים בעתות מלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית שהוכרזה ב-12 באוגוסט 1949 גינתה את מדיניות ישראל בשטחים הכבושים, הפקעת האדמות לצרכים הצבאיים השונים, בניית ההתנחלויות, סלילת הכבישים העוקפים, הקמת גדר ההפרדה הגזענית ושאר פעולות שאינן תואמות את עקרונות האמנה. החלטות אמנת ג’נבה מבוססות על:
* החלטת מועצת הביטחון מספר 242 משנת 1967, אשר קוראת לנסיגת הכוחות הישראליים מהשטחים שכבשה ישראל ביולי 1967. החלטה זו מדגישה את האיסור להשתלט על אדמות העם הנכבש בכוח, ואת הצורך לחתור לשלום צודק ובר-קיימא על-מנת שכל מדינות האזור יחיו בשלום.
* החלטת מועצת הביטחון מספר 446 משנת 1979 אשר הכריזה על אי-חוקיות ההתנחלויות בשטחים הערביים הכבושים כולל באל-קודס, אשר נחשבות למכשול מסוכן בפני השלום במזרח התיכון[1].
* החלטת מועצת הביטחון מספר 452 משנת 1979 אשר קראה לישראל להפסיק את כל פעילות ההתנחלות בשטחים הפלסטינים שכבשה ב- 1967 כולל באל-קודס[2].
* החלטת מועצת הביטחון מספר 465 משנת 1980, אשר חזרה וקראה לישראל להפסיק את ההתנחלות, להימנע מבניית התנחלויות חדשות ולפרק את הקיימות. כמו כן קראה למדינות החברות באו’ם שלא לסייע לישראל בהקמת התנחלויות[3].
* החלטת מועצת הביטחון מספר 478 משנת [4]1980, אשר קראה שלא להכיר ב’חוק היסוד’ שקבעה ישראל בעניין ירושלים, ובהמשך קראה למדינות החברות באו’ם להשיב לארצן את משלחותיהן הדיפלומטיות מישראל, בהתאם לאמנת ג’נבה הרביעית (649) מ – 12 באוגוסט 1949, העוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית בעתות מלחמה: ‘אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע לכך אשר יהיה.
אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם בטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם. האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד עם תום פעולות האיבה באותו שטח. המעצמה הכובשת, המקבלת על עצמה את ההעברות או הפינויים האלה, תדאג, במלוא מידת האפשרות המעשית, להספקת שיכון נאות שיקלוט את המוגנים, לביצוע ההעברה בתנאים מניחים את הדעת מבחינת ההיגיינה, הבריאות, הביטחון והתזונה, ולבלי לקרוע בני משפחה אחת זה מזה. יש להודיע למעצמה המגנה על כל העברה ופינוי מיד לאחר ביצועם. המעצמה הכובשת לא תעצור מוגנים באזור הנתון במיוחד לסכנות מלחמה, אלא אם כן בטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים מחייבים זאת. המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח הכבוש על ידה’. כמו כן מפירה ישראל את יתר הסעיפים של אמנת ג’נבה הרביעית ובמיוחד את סעיף 53 שלפיו ‘אסור למעצמה הכובשת להחריב נכסי מקרקעין או להשמיד נכסי מיטלטלין השייכים ליחיד או לרבים או למדינה או לרשויות ציבוריות אחרות, או לארגונים חברתיים או שיתופיים, אלא אם כן היו פעולות צבאיות המחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה.’[5].
[1] – עיקרי ההחלטה: מועצת הביטחון נחושה בדעתה כי למדיניות והבנייה הישראלית בשטחים אין כל בסיס חוקי והיא מהווה מכשול חמור לשלום מקיף, הוגן וארוך טווח במזרח התיכון.
מועצת הביטחון גינתה את אי ציותה של ישראל להחלטות מועצת הביטחון 237 מ- 14/6/1967, 252 מ- 21/05/1968 והחלטה 298 מ- 25/9/1971.
מועצת הביטחון קוראת לישראל פעם נוספת, ככוח הכובש של שטחים אלו, לציית לאמנת ז’נבה הרביעית מ 1949 ולהימנע מפעולות העלולות לשנות ולהשפיע על המאזן הדמוגראפי של האוכלוסייה בשטחים כולל מזרח ירושלים. ובאופן ספציפי, לא להעביר אוכלוסיה משטחי ישראל אל השטחים שנכבשו.
[2] עיקרי ההחלטה: החלטה 452 היא החלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-20 ביולי 1979, והיא עוסקת בבנייה הישראלית בשטחים שנכבשו על ידה במהלך מלחמת 1967 ; הגדה המערבית, רצועת עזה, מזרח ירושלים ורמת הגולן. ההחלטה התקבלה פה אחד להוציא את ארצות הברית שנעדרה מההצבעה.
ההחלטה התקבלה בעקבות דוח של ועדה שהוקמה לחקור את עניין ההתנחלויות לאחר שהחלטה 446 של מועצת הביטחון של האו’ם התקבלה. בהחלטה 452 , מועצת הביטחון מגנה את חוסר שיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם הועדה והביעה את דאגתה ממדיניותה של ישראל בנוגע להמשך הבנייה הישראלית בשטחים כיוון שלמדיניות זו ‘אין כל בסיס חוקי ומפרה את אמנת ז’נבה הרביעית הדואגת לרווחתם של אוכלוסיה אזרחית בזמן מלחמה.’
‘מועצת הביטחון קוראת לממשלת ישראל ולתושביה להפסיק באופן דחוף את ההקמה, התכנון והבנייה של התנחלויות בשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים כולל בירושלים המזרחית’.
[3] – עיקרי ההחלטה: גינוי חריף על החלטת ישראל למנוע את הגעתו של ראש עריית חברון, פאחד קוואסמח, אל מוסדות האו’ם בארה’ב.
המועצה נחושה בדעתה שכל הפעולות שננקטו על ידי ישראל על מנת לשנות את האופי, הדמוגרפיה והמוסדות של השטחים שנכבשו ב- 1967 כולל ירושלים המזרחית, אינן בעלות בסיס חוקי ומדיניותה של ממשלת ישראל להעביר אזרחים אל שטחים אלו, דהיינו הקמת התנחלויות, מהווים הפרה בוטה של אמנת ז’נבה הרביעית. כמו כן, מדיניות זאת מהווה מכשול רציני על מנת להגיע לשלום ישים, צודק וארוך טווח במזרח התיכון.
המועצה מגנה את ההמשך והנחישות שבה ישראל פועלת לשם מדיניות הבנייה בשטחים וקוראת לממשלת ישראל ולאזרחי ישראל לפרק את ההתנחלויות הקיימות ולהפסיק באופן דחוף את התכנון, ההקמה והבנייה של התנחלויות בשטחים הערבים שנכבשו בשנת 1967 כולל מזרח ירושלים.
המועצה קוראת לכל המדינות לא לעזור לישראל בשום דרך שקשורה לבנייה בשטחים שנכבשו ב-1967.
[4] – עיקרי ההחלטה: החלטה 478 של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות התקבלה ביום 20 באוגוסט 1980 בתגובה לחקיקת חוק יסוד ‘ירושלים בירת ישראל’ על ידי הכנסת ב-30 ביולי 1980. ההחלטה קובעת כי החוק, אשר התקבל כחודש לפני כן ואשר קובע כי ירושלים המאוחדת הינה בירת ישראל ולא ירושלים המערבית כפי שהיה עד אז, הינו הפרה של החוק הבינלאומי.
ההחלטה פותחת בהבעת ‘דאגה עמוקה לאור חקיקת ‘חוק יסוד’ זה בכנסת ישראל המכריז על שינוי באופייה ובמעמדה של העיר הקדושה ירושלים, על הכרוך בכך לשלום ולביטחון.’ ההחלטה מגנה את חקיקת חוק ירושלים וקובעת כי החוק מפר את הדין הבינלאומי ואין הוא מבטל את מעמדם של תושבי מזרח ירושלים על פי אמנת ז’נבה כאזרחים הראויים להגנה בעת מלחמה. ההחלטה מכריזה על בטלות מוחלטת של כל הצעדים שנקטה ישראל לשינוי מעמדה של ‘העיר הקדושה ירושלים’. מכריזה על אי-הכרה בחוק ירושלים ובתוצאותיו וקוראת לכל המדינות החברות באומות המאוחדות לאמץ החלטה זו. אותן מדינות-חברות שלהן משלחות דיפלומטיות בירושלים נקראות להוציא את משלחותיהן מן העיר. הסיבה לקבלת ההחלטה הינה העובדה שמזרח ירושלים, אשר סופחה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, כמו כל שאר השטחים אשר נכבשו על ידי ישראל באותה מלחמה אינה מוכרת כחלק ממדינת ישראל אלא כשטח כבוש.
ההחלטה התקבלה בקולות 14 חברות במועצת הביטחון. ארצות הברית הייתה החברה היחידה שנמנעה בהצבעה.
החלטה 478 של מועצת הביטחון באה בהמשך להחלטה 476, מיום 30 ביוני 1980, בה נקראה ישראל בדחיפות לחדול מכל צעד אשר ישנה את אופיים ומעמדם של המקומות הקדושים בירושלים
[5] – ראהי נוסח אמנת ג’נבה הרביעית: http://www.btselem.org/hebrew/international_law/fourth_geneva_convention
