המדיניות הישראלית כלפי האדמות בבקעה

July 26, 2011

מטרת מאמר זה היא להסביר ולנתח את אסטרטגיית ישראל ומדיניותה כלפי אזור בקעת הירדן. מטרת ישראל היא להשתלט על אזור הבקעה בטענה שהוא אזור חיוני לביטחונה של מדינת ישראל ותושביה. לכן היא לא בוחלת בשום אמצעי, כיבוש, נישול, השתלטות על אדמה, הרס ועקירה כנגד התושבים הפלסטינים המתגוררים בבקעה מזה דורות, הרבה לפני שהצבא הישראלי כבש אותה במלחמת יוני 1967. המאמר יבהיר את הנושאים הבאים:

• הגדרת אזור בקעת הירדן מבחינה גיאוגרפית וחלוקתו לנפות.

• הסכם אוסלו הראשון: ‘ע’זה ואריחא תחילה’ – מהי משמעותו הפוליטית של הסכם זה.

• אזור בקעת הירדן והסכם הביניים: ‘הסכם אוסלו השני’ – מהו מעמדה של הבקעה בהסכם זה.

• אזור ההפרדה המזרחי בגדה המערבית – כיצד הפכה ישראל את הבקעה לאזור, המהווה לתפיסתה שטח הפרדה בטחוני בינה לבין המדיניות הערביות ואירן ממזרח.

• ההתנחלויות הישראליות באזור ההפרדה המזרחי – ישראל נישלה את הפלסטינים מאדמותיהם ועקרה מספר רב מהם כדי להקים את מפעל ההתיישבות שלה כחלק מהמאמץ הביטחוני.

• ההתנחלויות הישראליות והגדרתן כאזורי ‘עדיפות לאומית’ – על-מנת להביא מתנחלים להתנחלויות בבקעה, הכריזה עליהן ישראל כאזורי ‘עדיפות לאומית’, דבר שמשמעו מתן הטבות ותמריצים למתנחלים.

• המאחזים הישראליים באזור ההפרדה המזרחי – המאחזים הוקמו בעידוד והסכמת ישראל אך ללא הכרה משפטית. המאחזים מקבלים את כל השירותים שמקבלות התנחלויות ‘לגאליות’.

• מדיניות הסגר הישראלית באזור ההפרדה המזרחי – זוהי מדיניות ישראלית שמטרתה למנוע מהפלסטינים ניידות טבעית, כאמצעי לחסימת התפתחותם ועקירתם בעתיד.

• הכבישים הישראליים העוקפים באזור ההפרדה המזרחי – כבישים אלה נישלו את הפלסטינים מחלק נכבד מאדמותיהם. הכבישים מחברים את ההתנחלויות זו עם זו, ועם מדינת ישראל.

• כביש ‘מרקם החיים’ – כביש שנועד לפלסטינים בלבד, אך אינו עונה על צרכיהם.

תוכניות ההריסה והפינוי באזור ההפרדה המזרחי – דוח על ההתנכלויות הישראליות כנגד הכפרים הפלסטינים:

• ח’רבת א-ראס אל-אחמר
• ח’רבת טנא
• ח’רבת אל-חדידייה
• כפר עקבה
• ח’רבת אל-פארסייה
• כפר פסאיל

• התוכנית הישראלית המוצעת לכפר הפלסטיני פסאיל – התוכנית שהוצעה בלחץ נציג ‘הרביעייה’ באזור, טוני בלייר. המאמר מציג נתונים משווים בין התוכנית לפיתוח לכאורה של הכפר הפלסטיני פסאיל, לבין התוכנית לפיתוח ההתנחלות הישראלית פצאל.
• התוכניות הישראליות להשתלטות על שטח אגן ים המלח – תוכנית E1 העוסקת בתיירות, והמיועדת להשתלט על אגן ים המלח כולו.
• תוכניות ישראל, בין עבר לעתיד – תחזיות לעתיד.
• התוכניות הישראליות להשתלטות על אזור בקעת הירדן לאחר 1967 – סקירת התוכניות שישראל הגתה מאז 1967 ועד היום, במטרה להשתלט על הבקעה.
• דרישות הביטחון של ישראל למען ‘שלום בר-קיימא’ – לפי ההבנה הישראלית.

הגדרת אזור הבקעה

אזור בקעת הירדן ממוקם בחלקה המזרחי של הגדה המערבית, ומשתרע מנפת יריחו בדרום ועד מחוז טובאס בצפון לאורך 68.5 ק’מ; ומחופי ים המלח במזרח ועד המורדות המערביים של נפות טובאס ויריחו במערב, ברוחב של 24 ק’מ. שטחה של הבקעה כולל 840.906 דונם (840.9 קמ’ר), המהווים 14.9% מכלל שטחה של הגדה המערבית. הבקעה נחשבת לאזור החקלאי החשוב ביותר בגדה המערבית, ולסל המזון הפלסטיני, מכיוון שהיא עשירה במי תהום עיליים[1], דבר המאפשר גידול חקלאות רווחית ביותר המיועדת לשוק המקומי הפלסטיני מחוצה לו כאחד. בנוסף לכך האזור מאפשר גידול בעלי חיים, אשר מהווים מקור הכנסה מרכזי עבור משפחות פלסטיניות רבות באזור.

למרות שטחה הרחב, הבקעה היא האזור הפחות מאוכלס בגדה המערבית. לפי נתונים משנת 2007, מתגוררים בבקעה כ-47 אלף נפש[2], ב-26 ישובים המתחלקים בין נפות יריחו וטובאס. טבלה מספר 1 מראה את החלוקה בין הנפות:

טבלה מספר 1: החלוקה המנהלית של הבקעה
הנפה	השטח (קמ’ר)	% מהשטח הכולל של הבקעה
טובאס	231.7	27.6
אריחא	609.2	72.4
סך הכל	840.9	100
המקור: יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010

התוכניות הישראליות הראשונות להפריד את אזור בקעת הירדן משאר אזורי הגדה המערבית, הופיעו בשנת 1967, לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית, אל-קודס ורצועת ע’זה. באותה תקופה החלה ישראל לנהל מדיניות ייחודית כלפי הקטע המזרחי של הגדה המערבית, שהייתה שונה ממדיניותה כלפי יתר השטחים הפלסטיניים הכבושים. על מנת להשתלט על אזור זה, השתמש הצבא הישראלי בחוקים, צווים והוראות מיוחדים. בנוסף לכך הכריז הצבא הישראלי על אזורים נרחבים מבקעת הירדן כ’שטח צבאי סגור[3]‘. כמו כן השתלט הצבא הישראלי על אזורים נרחבים אחרים, תוך ניצול ‘חוק נכסי נפקדים’ במטרה לבנות בהם התנחלויות בלתי חוקיות. חוק נכסי הנפקדים נתן לישראל את הזכות להשתלט, להחרים ולהפקיע את רכושם ואדמתם של הפלסטינים, שגורשו מהגדה המערבית במלחמת יולי 1967, או פלסטינים שלא היו נוכחים בגדה מסיבה זו או אחרת, לפני המלחמה או לאחריה. הנפקד בלקסיקון הישראלי, הינו ‘מי שעזב את ישראל לפני, במהלך או אחרי מלחמת 1967’.

הסכם אוסלו הראשון – ‘ע’זה ואריחא תחילה’

בשלושה עשר בספטמבר, שנת 1993, חתמו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ויושב ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת, בחסות נשיא ארה’ב ביל קלינטון, על הסכם ‘הצהרת העקרונות בדבר הסדר הביניים’ בשטחים הפלסטיניים הכבושים. ההסכם כלל: (1) מתן אוטונומיה לפלסטינים ברצועת ע’זה ואזור אריחא כשלב ראשון[4], (2) העברת הסמכויות והאחריות[5] בשטחים אלה לפלסטינים, (3) בחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת[6] (4) ולבסוף, משא ומתן שיקבע את אופי הסדר הקבע בין שני הצדדים.

פרטי ההסכם נקבעו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין בקהיר, בשלושה עשר במאי 1994, על-מנת להבטיח את נסיגת הכוחות הישראליים מאזורים אלה בתוך שלושה שבועות ממועד ההסכם, ואת העברת הסמכויות לידי הפלסטינים. הסכם ע’זה ואריחא תחילה היה הצעד הראשון לקראת יישום הצהרת העקרונות. מפה מספר 1 מציגה את שטח האזורים בהם מדובר:

מפה מספר 1: הסכם אוסלו הראשון- ע’זה ואריחא תחילה

אזור הבקעה והסכם הביניים – ‘הסכם אוסלו השני’

במסגרת הסכם אוסלו השני שנחתם בין הרשות הלאומית הפלסטינית לבין ישראל, בעשרים ושמונה בספטמבר 1995, בדבר נסיגה ישראלית מכל השטחים הפלסטיניים בגדה המערבית, סווגו האזורים השונים בגדה לשלוש קטגוריות: ‘A’, ‘B’ ו – ‘C’. סוכם כי אזורי ‘A’ יהיו בשליטה ביטחונית ומנהלית פלסטינית מלאה; השליטה הפלסטינית באזורי ‘B’ תהיה מוגבלת לשליטה מנהלית בלבד, והשליטה הביטחונית תהיה בסמכות ישראל הבלעדית. ראוי לציין כי רובה המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית מרוכז באזורי ‘A’ ו – ‘B’, המהווים רק 8.4% מכלל השטח של אזור עמק הירדן; ושטחי ‘C’ (91.6 % מכלל השטח) יהיו כפופים לריבונות ישראלית מלאה, האוסרת בנייה פלסטינית או כל פיתוח אחר ללא אישור מהרשויות הישראליות המוסמכות. יש לציין שמרבית השטחים החקלאיים הפתוחים והעשירים במקורות המים, המהווים מקור הכנסה מרכזי עבור תושבי כפרי הבקעה, נמצאים בשטח ‘C’. טבלה מספר 2 מראה את חלוקת האזורים על פי הסכם אוסלו השני משנת 1995:

טבלה מספר 2: חלוקת אזור הבקעה לפי הסכם אוסלו השני – שלב הביניים (1995)
הסיווג	השטח (קמ’ר)	השטח בדונמים	% מהשטח הכולל של הבקעה
שטח ‘A‘	66.9	66858	7.95
שטח ‘B‘	3.8	3840	0.46
שטח ‘C‘	770.2	770208	91.59
סך הכל	840.9	840906	100
המקור: יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010

מפה מספר 2: החלוקה הגאופוליטית של הבקעה לפי הסכם אוסלו השני 1995

אזור ההפרדה המזרחי בגדה המערבית

לאחר הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, אל-קודס ורצועת ע’זה ביולי 1967, קראה מועצת הביטחון בהחלטה מספר 242, ‘לשים קץ לכל טענות הלוחמה או מצבי הלוחמה, ולכבד את ריבונותה, שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה באזור, ואת זכותה לחיות בשלום, בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשית מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח’. כמו כן דובר בהחלטה על הצורך ‘לערוב לשלמותה הטריטוריאלית ולעצמאותה המדינית של כל מדינה ממדינות האיזור, באמצעים הכוללים יצירת אזורים מפורזים’. על סמך החלטה 242 החלה ישראל במלאכת ‘תיקוני הגבולות’ שהיו קיימים לפני מלחמת 1967, ובקביעת ‘גבולות בטוחים ופתוחים’ אשר תאמו את התוכניות הישראליות להתפשטות ולהתנחלות בעתיד באזור. סגן ראש הממשלה דאז יגאל אלון[7] הציע מיד לאחר מלחמת 1967, כי ישראל תחזיק בגבולות חדשים המבוססים על השתלטות על המורדות המזרחיים של הגדה המערבית ועד לתחתית בקעת הירדן, וכן על האזורים המדבריים של הגדה המערבית הגובלים בים המלח, על-ידי בניית רצועת התנחלויות ברוחב כ-20 ק’מ משטח הגדה המערבית, כצעד ראשון לקראת סיפוחה הרשמי למדינת ישראל. תוכנית אלון הביאה לבניית התנחלויות שכיסו את מרבית שטחי הגדה המערבית והאזורים מסביב לעיר אל-קודס וגוש עציון, דרומה לעיר בית לחם ודרומה לעיר אל-ח’ליל. בכך השתלטה ישראל על 50% משטחי הגדה המערבית, כפי שניתן לראות במפה מספר 3:

מפה מספר 3: תוכנית אלון משנת 1970

בחודש יוני 2002, החלו הרשויות הישראליות לבצע את מדיניות ההפרדה החד-צדדית בין ישראל לבין השטחים הפלסטיניים הכבושים, באמצעות יצירת אזור הפרדה בחלק המערבי של הגדה המערבית, המשתרע מצפונה לדרומה. בכך השתלטה ישראל על האזורים החקלאיים הטובים ביותר של הגדה המערבית, בודדה את היישובים הפלסטיניים והפכה אותם למובלעות, ניתקה את הרצף בין כפרי הגדה לבין עריה והשתלטה על מיטב המקורות הטבעיים וסיפחה אותם להתנחלויות[8]. כל זה נעשה בכוונה ליצור אזור הפרדה לאורך החלק המזרחי של בקעת הירדן, בשליטתו ההדוקה של הצבא הישראלי על כל הדרכים המובילות אל האזור המזרחי של הגדה המערבית. בכך הגבירה ישראל את סבלם של תושבי האזור, הגבילה את תנועתם ואת מעבר מוצריהם החקלאיים. הדבר ניכר מתוך דבריו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, בחודש מאי 2004, כנשאל על גדר ההפרדה באזור המזרחי, עמק הירדן, ענה: ‘אני לא רואה הכרח בגדר הפרדה באזור המזרחי אלא במקרה הצורך, זאת אומרת יש למדינת ישראל לפלוש לכל אזור מכבר לגדר. פה ושם, נביא לחסימת הגישות לאזור המזרחי באמצעות מחסומים צבאיים’. מפה 4 מציגה את אזורי הפרדה אלה:

מפה מספר 4: אזורי ההפרדה המערביים והמזרחיים בגדה המערבית

הפלסטינים דוחים בתוקף את טיעוני הביטחון המגבים את הצעדים הישראליים שנקטו ממשלות ישראל השונות כנגד תושבי האזור המזרחי של הגדה המערבית. הרושם המתקבל הוא של יצירת עובדות חד-צדדיות בשטח, אשר ישפיעו על הסדר עתידי בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

ההתנחלויות הישראליות באזור ההפרדה המזרחי

מדיניות ההפרדה והקמת ההתנחלויות השפיעו לרעה על האדם הפלסטיני ועל אדמתו. המדיניות חיזקה את הפרדת האזורים המזרחיים משאר אזורי הגדה, תגברה את בניית ההתנחלויות והרחבתן והשתמשה בשטחים שהשתלטה עליהם ישראל בעבר לצרכים צבאיים למטרות התנחלות. שטחו של אזור ההפרדה מגיע ל-1664 קמ’ר ומהווה 29.4% מכלל השטח של הגדה המערבית. במהלך 43 שנות הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ורצועת ע’זה, הצליחה ישראל לבנות 38 התנחלויות באזור ההפרדה המזרחי, שמתגוררים בהם יותר מ-13 אלף מתנחלים ישראלים[9], על שטח הכולל 37.9 קמ’ר (2.3% מכלל השטח של אזור ההפרדה שהם 1644 קמ’ר) .

טבלה 3 מציגה את נתוני ההתנחלויות הישראליות באזור ההפרדה המזרחי:

טבלה מספר 3: ההתנחלויות המזרחיות באזור ההפרדה המזרחי
מספר	התנחלות	שנת הקמה	שטח (בדונמים)	מספר המתנחלים (2008-2009)	נפה
1	קליה	1968	868	279	אל-קודס
2	אלמוג	1977	481	188	אריחא
3	אטרקציה	0	478	אזור תיירותי	אריחא
4	צפון ים המלח	0	639	0	אריחא
5	וורד יריחו	1980	645	234	אריחא
6	משוע	1970	2268	172	אריחא
7	מעלה אפרים	1970	1370	1641	אריחא
8	יפית	1980	1436	158	אריחא
9	תומר	1978	1031	303	אריחא
10	גלגל	1970	1097	171	אריחא
11	נערן	1981	422	62	אריחא
12	נעמה	1979	4942	142	אריחא
13	לידו יהודה	0	1147	אזור תיירותי	אריחא
14	פצאל	1972	1438	272	אריחא
15	חמרה	1971	1532	165	אריחא
16	נתיב הגדוד	1975	1227	177	אריחא
17	בית הערבה	1980	488	102	אריחא
18	ארגמן	1970	1147	179	אריחא
19	ייט’ב	1970	526	188	אריחא
20	מצפה יריחו	1978	1112	1701	אריחא
21	עין פשח’ה	1969	97	אזור תיירותי	בית לחם
22	מצוקי דרגות	1991	77	0	בית לחם
23	אבינת	1983	124	40	בית לחם
24	מצפה שלם	1980	440	195	בית לחם
25	מעלה מכמש	1981	87	1279	ראמאללה
26	רימונים	1977	343	630	ראמאללה
27	כוכב השחר	1977	1593	1619	ראמאללה
28	בקעות	1972	2353	197	טובאס
29	רותם (נחל)	1984	51	20	טובאס
30	מחולה	1968	1759	393	טובאס
31	בתרונות שילה	1984	128	אין נתונים	טוברס
32	רועי	1976	1573	157	טובאס
33	שדמות מחולה	1978	1291	542	טובאס
34	משכיות	1987	47	50	טובאס
35	חמדת	1980	317	160	טובאס
36	אלון מורה	1979	1396	1354	נאבלוס
37	גיתית	1973	1058	245	נאבלוס
38	מכורה	1973	925	112	נאבלוס
סך הכל			37953	13127
המקור (1): יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010 המקור (2): לשכת הסטטיסטיקה הישראלית, 2009

מפעל ההתנחלות הישראלי בבקעה ממשיך במלוא הקיטור מההתנחלות מחולה בצפון הגדה המערבית ועד להתנחלות מצפה שלם בסמוך לים המלח בדרומה. יש לציין שממשלות ישראל עודדו את המתנחלים להתנחל באזורים המזרחיים של הגדה (אזור ההפרדה המזרחי) תוך מתן תמריצים כספיים ופטירתם מאגרות חינוך. כמו כן עודדו ממשלות ישראל השונות – וללא הבדל גוון פוליטי בין ממשלה זו או אחרת – את המתנחלים, להשתלט ולנצל את אדמות הפלסטינים הסמוכות להתנחלויות לחקלאות, על-מנת להרחיב את אזור ההפרדה ובכונה לספחן בעתיד להתנחלויות כחלק מהצעדים החד-צדדים הקשים כנגד הפלסטינים. ההתנחלויות באזור ההפרדה המזרחי מנצלות כ-64000 דונמים (64 קמ’ר) המהווים 7.4% מכלל השטחים החקלאיים של אזור ההפרדה המזרחי (864 קמ’ר), וכן 3.9% משטחו הכולל של אזור ההפרדה כולו (1664 קמ’ר). ניצול האדמות הפלסטיניות החקלאיות בידי המתנחלים, מסכן את מקורות המים ואת פרנסתם של משפחות פלסטיניות רבות באזור, אשר החקלאות הינה מקור מחיתם היחיד, כפי שניתן לראות במפה מספר 5:

מפה מספר 5: השטחים החקלאיים שמנצלות ההתנחלויות באזור ההפרדה המזרחי

יש לציין כי בשנת 1968 הקפיאה ישראל את הליך רישום הקרקעות, פסלה את הליכי הרישום שטרם הושלמו והעניקה לשלטונות הישראליים את מלוא הסמכויות לעשות בקרקעות שנכבשו ביולי 1967 כאוות נפשם. בהמשך, רשמו השלטונות הישראליים את חלקן הגדול של הקרקעות תחת הכותר ‘נכסי נפקדים’. דבר המעניק סמכות להעביר את הבעלות על הקרקע או את הזכות לשימוש בה לגורמים ישראלים פרטיים, כלכליים וציבוריים כאחד. במידה ופלסטיני ערער על החלטת האפוטרופוס לחוק נכסי הנפקדים, השתמש האפוטרופוס בצווים הצבאיים מספר 58[10] סעיף 17[11] מחוק נכסי הנפקדים משנת 1950, אשר מעניק את הזכות למנגנון הצבאי להשתלט כל קרקע שיחפץ בה. ראה טבלת הסיווג הישראלית של הקרקעות באזור ההפרדה המזרחי בטבלה מספר 4:

טבלה מספר 4: סיווג הבעלות על הקרקע באזור ההפרדה המזרחי
סווג הקרקע	השטח (קמ’ר)	%
קרקעות רשומים	362	21.8
קרקעות לא רשומים	106	6.4
‘אדמות מדינה’	1196	71.8
סך הכל	1664	100
המקור: יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010

מעקב אחר מעשי ישראל לאורך כל שנות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית חושף את כוונות ישראל ומטרותיה האמיתיות לגבי השטחים הפלסטינים הכבושים. ישראל התעלמה באופן שיטתי מהחוק הבינלאומי העוסק בשימוש בקרקעות נפקדים, כגון דיני האג, סעיף 55[12]. וכך המשיך האפוטרופוס הממונה על נכסי הנפקדים שניתנו תחת חסותו, בהעברת סמכויות השימוש בקרקע באופן בלתי חוקי לגורמים חדשים שאינם פלסטיניים. מדיניות האפוטרופוס תאמה את המדיניות הישראלית להשתלטות על השטחים שנכבשו, ועברו לשליטת הצבא הישראלי, אשר נוצלו בסופו של דבר להקמת והרחבת ההתנחלויות.

ההתנחלויות הישראליות והגדרתן כאזורי ‘עדיפות לאומית’

בשנים עשר לדצמבר, 2009, אישרה ממשלת ישראל את המפה החדשה שהציג ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שהגדירה אזורי עדיפות לאומית בישראל, והחליטה להעניק תמריצים והטבות נוספים לעשר התנחלויות ישראליות בשטחים הפלסטינים הכבושים. תקציב התמריצים וההטבות הסתכם בכשני מליארד שקל, 110 מליון שקל מהתקציב הופנה להתנחלויות בשטחים הפלסטינים הכבושים. המפה כללה 90 התנחלויות ישראליות בגדה המערבית, 29 מהן באזור ההפרדה המזרחי: אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, אלון מורה, גלגל, גיתית, חמרה, חמדת, קליה, כוכב השחר, מעלה אפרים, משוע, מחולה, מכורה, מצפה שלם, מצפה יריחו, נעמה, נתיב הגדוד, נערן, פצאל, רימונים, רועי, שדמות מחולה, תומר, וורד יריחו, יפית, וייט’ב. מספר המתנחלים שמתגוררים באותן 29[13] ההתנחלויות היה 11798, שהם כ-90% מכלל המתנחלים באזור ההפרדה המזרחי. אלה ייהנו מתמריצים והטבות מפליגים בתחומי התעסוקה, החינוך, הדיור ותשתיות.

בשעה שממשלת ישראל מקדמת את הבנייה בהתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטינים הכבושים, במיוחד בהתנחלויות של אזור ההפרדה המזרחי, ומעניקה תמריצים והטבות למשקיעים על-מנת להפוך את ההשקעה לאטרקטיבית, כדי למשוך יותר מהגרים יהודים להתנחל ולעבוד בשטחים הפלסטינים הכבושים, היא לא חוסכת כל מאמץ במטרה להביא לעקירת הפלסטינים מאדמותיהם ומגבירה את מכשולי הפיתוח הכלכלי-חברתי והבניה אשר מטילה על הפלסטינים. כמו כן ממשלת ישראל מתעלמת לחלוטין מזכות השיבה של הפליטים שגרשה מישובי הבקעה במלחמת יולי 1967 וממשיכה להתנהג באזור ככוח קולוניאלי.

בתקופה שבין השנים 1948-1967 מנתה אוכלוסיית ישובי הבקעה כ-80,000 פלסטינים, אשר חיו בעיר אריחא וכפר א-נוויעמה, מחנות הפליטים עין א-סולטאן ועקבת ג’בר ובכמה ישובים קטנים. במלחמת יולי 1967 ישראל גרשה אלפים ממחנות הפליטים עין א-נוויעמה וכ-80% מפליטי מחנה הפליטים עקבת ג’בר וזאת בפעם השנייה. שכן הפעם הראשונה הייתה במלחמת [14]1948. יש לציין כי מחנות הפלטים שהוזכרו לעיל הוקמו כתוצאה מתהליך הטיהור האתני בשנת 1948.

‘המאחזים הבלתי חוקיים’ באזור ההפרדה המזרחי

ההשתלטות על אדמות הפלסטינים, במטרה להקים עליהן את ההתנחלויות ולהרחיבן לא נפסקה. בין השנים 1996-2009 השתלטו המתנחלים על אלפי דונמים והקימו 32 התנחלויות חדשות, הנקראים בלקסיקון הישראלי ‘מאחזים בלתי חוקיים’. ‘המאחזים הבלתי חוקיים’ הוקמו במרחק של קילומטרים ספורים מהתנחלות קיימת, במטרה לטעון מאוחר יותר שהמבנים החדשים הם מעין הרחבה לאותה התנחלות. המבנים החדשים הם בדרך כלל טרומיים, אך פיזורם בשטח מאורגן למופת, כולל חלוקה ברורה לגרעיני התנחלויות חדשים שיוקמו בעתיד (ראו מפה מספר 2).

הקמת ‘המאחזים הבלתי חוקיים’ החלה בשנת 1996 כשראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, קרא למתנחלים להשתלט על הגבעות הפלסטיניות על-מנת להכתיב עובדות חדשות בשטח, ולמנוע החזרתן לפלסטינים בהסדר כלשהו בעתיד.

ממשלות ישראל השונות לא העניקו לכאורה לגיטימציה לאותן התנחלויות, אך הן הגישו את כל סוגי הסיוע והעזרה הלוגיסטיים למתנחלים, לכן מספרן הלך וגדל במשך שנות הכיבוש הישראלי. טבלה מספר 5 מפרטת את כמות תושבי ‘המאחזים הבלתי חוקיים’ באזור ההפרדה המזרחי, ומיקומם:

מאז הכיבוש ביולי 1967 הקימה ישראל 133 בסיסים צבאיים באזור ההפרדה המזרחי על-מנת לשמור על ההתנחלויות אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מבסיסים אלה. אותם בסיסים שולטים על 33.2 קמ’ר המהווים 2% משטחו הכולל של אזור ההפרדה המזרחי (1664 קמ’ר). מן הראוי לציין כי הקמת הבסיסים הצבאיים, ההתנחלויות ו’המאחזים הבלתי חוקיים’ הפכו את חיי 58000[15] הפלסטינים החיים ב-44 ישובים בבקעה לבלתי נסבלים. חלקם אפילו נהרג כתוצאה מירי, הן של הצבא הישראלי והן של המתנחלים, אשר ממשכים לאיים על עצם קיומם על אדמתם. טבלה מספר 6 מונה את הישובים הפלסטיניים באזור ההפרדה המזרחי:

טבלה מספר 6: הישובים הפלסטינים באזור ההפרדה המזרחי
מספר	שם הישוב	הנפה	מספר התושבים
1	ערב א-רואעין	בית לחם	172
2	ח’ושם אל-כרם	אל-ח’ליל	670
3	ח’רבת ביר אל-עד	אל-ח’ליל	165
4	ח’רבת אל-פח’ית	אל-ח’ליל	231
5	ח’רבת טויל א-שיש	אל-ח’ליל	212
6	ח’רבת איספי	אל-ח’ליל	אין נתונים
7	ח’רבת אל-מקעורה	אל-ח’ליל	אין נתונים
8	אל- פקיר	אל-ח’ליל	516
9	נג’אדה	אל-ח’ליל	413
10	ח’רבת אל-ח’רובה	ג’נין	40
11	א-זובידאת	אריחא	1623
12	מרג’ נעג’ה	אריחא	866
13	אל-ג’פתליכ	אריחא	4966
14	פסאיל	אריחא	1078
15	אל-עוג’א	אריחא	4525
16	נוויעמה	אריחא	1314
17	עין א-דיוכי אל-פוקא	אריחא	919
18	מ’פ עין א-סולטאן	אריחא	3160
19	אריחא	אריחא	23037
20	עין א-דיוכ א-תחתא	אריחא	1091
21	מ’פ עקבת ג’בר	אריחא	7176
22	נבי מוסא	אריחא	במסגרת מניין התושבים של העיר אריחא
23	מרג’ אל ע’זאל	אריחא	434
24	דיר חג’לה	אריחא	במסגרת מניין התושבים של העיר אריחא
25	דיר אל-קלט	אריחא	במסגרת מניין התושבים של העיר אריחא
26	דער קרנטל	אריחא	במסגרת מניין התושבים של העיר אריחא
27	ח’רבת טאנא	אריחא	300
28	פרוש בית דגן	נאבלוס	1304
29	ג’פא א-נון	נאבלוס	אין נתונים
30	תל אל-ח’שבה	נאבלוס	אין נתונים
31	עין סאמיא	ראמאללה	198
32	בדו אל-מוערג’את	ראמאללה	904
33	כרדלה	טובאס	307
34	איבזיק	טובאס	211
35	אל-מאלח	טובאס	233
36	ח’רבת ירזא	טובאס	39
37	ח’רבת אל-חומסה	טובאס	133
38	ח’רבת תל אל-חמה	טובאס	במסגרת מניין התושבים של הכפר כרדלה
39	ח’רבת א-ראס אל-אחמר	טובאס	179
40	ברדלה	טובאס	1780
41	עין אל-בידא	טובאס	1684
42	אל-חדידיה	טובאס	207
43	אל-פארסיה	טובאס	241
44	אל-עקבה	טובאס	104
סך הכל			58283
מקור (1): יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010 מקור (2): הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית 2007 מקור (3): נפת טובאס 2008

מדיניות הסגר הישראלית באזור ההפרדה המזרחי

מדיניות הסגר והקמת המחסומים הישראליים באזור הבקעה משלימה את מדיניות ההפרדה הגזענית, במטרה להצר על התושבים ולהכריחם לפנות את האזור. זאת על-מנת להשתלט על האדמות ולהעבירן לשליטה ישראלית, ולקשרן אל אזור ההפרדה המערבי, באמצעות מעברים מחברים בין שני האזורים. לשם כך ממשיכה ישראל להחמיר את הסגר על הפלסטינים המתגוררים באזור ההפרדה המזרחי, ולהקים מחסומים צבאיים בכבישים הראשיים ובכניסות לישובים השונים. כיום קיימים באזור 35 מחסומים ראשיים ומשניים. כמו כן חפרה ישראל תעלות הפרדה בין הישובים הפלסטינים לבין האדמות החקלאיות של התושבים הפלסטינים.

בכך היא מנעה מאלפי מגדלי צאן ופלאחים להנות מאדמותיהם החקלאיות. בנוסף לכך אוסר הצבא הישראלי על פלסטינים שאין בבעלותם תעודות זהות המצוינת בהן אחת מהכתובות של ישובי אזור הפרדה המזרחי, את הכניסה לאדמותיהם. יש לציין שאלפי פלסטינים המתגוררים בנפות הגדה המערבית: נאבלוס, טובאס, אריחא, ראמאללה, בית לחם ואל-ח’ליל, הינם בעלי קרקע באזור ההפרדה המזרחי. האיסור גורם להם אובדן מקור פרנסה נכבד, כי נאסר עליהם להיכנס לאדמותיהם. אי-הכניסה לאדמות, המביא לאי-עיבודן של אדמות הפלסטינים, היווה תמיד עילה להשתלטות הצבא על קרקע ולהחרמתה. טבלה מספר 7 מפרטת את סוגי המחסומים השונים אשר מונעים ומעקבים את ניידות הפלסטינים באזור ההפרדה המזרחי:

טבלה מספר 7: המחסומים הישראליים באזור ההפרדה המזרחי
סיווג	מספר
מחסום עפר	15
מחסום זמני	3
מחסום קבוע	7
מחסום בטון	3
שער ברזל	7
סך הכל	35
מקור: יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010

הכבישים הישראליים העוקפים באזור ההפרדה המזרחי

ראשית, המושג ‘כבישים עוקפים’ נטבע בתקופת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), שנחתמו בין הארגון לשחרור פלסטין לבין ממשלת ישראל. הכוונה הייתה לכבישים שישראל סללה בגדה המערבית, על מנת לחבר בין ההתנחלויות לבין מדינת ישראל. הכבישים נסללו לטובת המתנחלים ואזרחי מדינת ישראל, והיו תקופות שנמנע מהפלסטינים להשתמש בהם. מאז שקדה ישראל באינטנסיביות על סלילת כבישים עוקפים רבים והפקיעה והשתלטה על אדמות רבות לשם כך. המטרה הייתה להקל על ניידות המתנחלים, להקשות על ניידות התושבים הפלסטינים ולהביא לעובדות חדשות שיקשו על כל הסדר עתידי בין ישראל לפלסטינים, וכמו כן יקשו על הקמת מדינת פלסטינית עצמאית בעלת יכולת חיים עצמיים ועצמאיים.

במשך 43 שנות כיבוש הצליחה ישראל לסלול 875[16] קילומטרים, 285.1[17] קילומטרים מהם סללה באזור ההפרדה המזרחי. לפי הסכמי אוסלו ניתנה הרשות לניידות הפלסטינים בכבישים העוקפים. אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-30 לספטמבר 2000, אסרה ישראל את ניידות הפלסטינים באותם כבישים עוקפים מסיבות ‘ביטחוניות’.

יש לציין שסלילת הכבישים העוקפים בשטחים הפלסטינים הכבושים, חסמה את התפתחות האוכלוסייה בכל הרמות כתוצאה מהמכשולים שהיא הערימה, בתחום הפקעת האדמות ומניעת מעבר האוכלוסייה הפלסטינית לאדמותיה.

בשנת 2004, הציעה ישראל[18] להקים רשת כבישים במטרה להפנות את ניידות האוכלוסייה הפלסטינית מהכבישים העוקפים לרשת כבישים נפרדת לחלוטין. זאת על-מנת להבטיח למתנחלים ולשאר הישראלים שליטה מוחלטת בכבישים העוקפים, ובו זמנית למנוע ניידות חופשית של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, זאת בניגוד לחוק הבינלאומי[19].

ברביעי לאוקטובר 2007 הוציא הצבא הישראלי צו שמספרו 19/07/ת המפקיע 1721.9 דונם מאדמות הישובים הפלסטיניים אבו דיס, ערב א-סוואחרה, א-נבי מוסא ואל-ח’אן אל-אחמר ל’מטרה צבאית’ על-מנת לסלול את כביש ‘מרקם החיים’. לפי הצו והתוכנית הצבאיים, הכביש יתמשך ממחסום הצבא הישראלי, הידוע בשם ‘הקונטינר’, מדרום-מזרח לעיר אבו דיס שבנפת אל-קודס, לכוון צפון-מזרח ויתחבר עם הכביש העוקף מספר 1 המוביל לנפת אריחא. יש לציין כי הכביש המתוכנן והעתיד להיסלל יהיה מקביל לתוואי של גדר ההפרדה הגזענית, שיקיף את גוש התנחלויות מעלה אדומים ויפריד אותו משאר אזורי הגדה המערבית הכבושה.

תוכנית הכביש ‘מרקם החיים’ תחבר את דרום הגדה המערבית הכבושה עם העיר אבו דיס, דרומית לעיר אל-קודס ואזור יריחו, במטרה להרחיק את תנועת הפלסטינים מאזור בקעת הירדן, מגוש התנחלויות מעלה אדומים ומשטחי התוכנית הישראלית המכונה E1.[20] בכך מנסה ישראל לשכנע את הקהילה הבינלאומית כי היא עושה מאמץ להשיג המשכיות גיאוגרפית במדינה הפלסטינית העתידה לקום, וכביש ‘מרקם החיים’ הוא מעין פתרון פלא הבא לחבר את הגדה המערבית הקרועה לגזרים, על-ידי גדר ההפרדה, הכבישים העוקפים, ההתנחלויות והמאחזים. אלא שהמציאות בשטח אחרת לגמרי. שהרי כביש ‘מרקם החיים’ מונע מהפלסטינים לחיות חיים נורמאליים, מפקיע מהם את חופש התנועה ואת החיים בכבוד. ראו מפה מספר 6:

מפה מספר 6: הצו הצבאי מספר 19/07/ת לסלילת כביש מרקם החיים

תוכניות ההרס והעקירה באזור ההפרדה המזרחי

הישובים שנמצאים באזור בקעת הירדן הפלסטינית סובלים ממדיניות מתמשכת של התנכלות ודיכוי ישראלית. מדיניות זו החלה בעקבות הכיבוש ביוני 1967 כשישראל שמה לה למטרה להשתלט על שטחים נרחבים בטענה שהם ‘אזורים צבאיים סגורים’, על-מנת לעצור ההתפתחות הכלכלית של הפלסטינים ולהביא לעקירתם כצעד ראשון במפעל ההתנחלות הישראלי. מדיניות זאת היוותה מכשול משמעותי בפני התפתחות הישובים הפלסטינים באזור ההפרדה, שהרי כל סמכויות הבנייה נמצאות ברשות המנהל האזרחי הישראלי ואין כל דרך לעקוף אותו. כמו כן ישראל ניצלה את מקורות המים הפלסטיניים והטתה אותם לטובת ההתנחלויות הסמוכות על מנת להביא לעקירת הפלסטינים מאזור זה בשל חוסר במים. מדיניות זאת תאמה את הצהרת ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ב-3 ביוני 2005 שהביע את כוונת ישראל להמשיך בשליטתה האזור הבקעה, אזור ההפרדה המזרחי, כלהלן: ‘הבקעה לא תיכלל בשום משא ומתן לנסיגה ישראלית. הבקעה תישאר בידי ישראל לעד. כי היא המגן המזרחי למדינת ישראל.. לא נחזור לגבולות 1967[21]‘

מדיניות ההרס הישראלית באזור ההפרדה המזרחי ממחיש את כוונת ממשלת ישראל להמשיך את תוכנית ההתנחלות שלה שמעולם לא הייתה על בסיס וצרכים ביטחוניים [22] והרס המבנים הפלסטיניים בא לשרת את הקמת ההתנחלויות באזור ההפרדה המזרחי והעיר אל-קודס ואת הרחבתן. לשם כך הגבירה ישראל את מדיניות ההרס והעקירה בישובים הפלסטיניים כגון ח’רבת אל-פארסייה, ח’רת אל-חדידייה, ח’רבת אל-חומסה, ואדי אל-מאלח, כפר פסאיל, כפר אל-ג’יפתליכ, כפר א-זבידאת, כפר אל-עקבה ומספר ישובים נוספים. להלן נתונים בדבר ההתנכלויות הישראליות לישובים הפלסטינים באזור ההפרדה המזרחי:

(1) ח’רבת א-ראס אל-אחמר: הישוב נמצא דרומית-מזרחית לטובאס שבצפון בקעת הירדן. ממזרח לו הקימה ישראל שלוש התנחלויות ישראליות: רועי, חמדת ובקעות, בתמיכתן של ממשלות ישראל השונות בין השנים 1972-1980. מיקומה המיוחד של ח’רבת א-ראס אל-אחמר בחלק זה של בקעת הירדן, הופך אותה למוקד תשומת הלב של הישראלים, ומטיל עליה איום לעקור את אוכלוסייתה, המונה יותר מ-150 נפשות.

ההתנכלויות הישראליות: בשישה ביוני 2010, קיבלו חמש משפחות מתושבי ח’רבת א-ראס אל-אחמר, צווים ישראליים המורים להם לעזוב את האזור, בטענה שזהו שטח צבאי סגור ואסור לבנות או להתגורר בו. בנוסף לחמש המשפחות הללו, השלטונות הישראליים הודיעו בעל-פה לעוד ארבע משפחות, כי עליהן לפנות את אוהליהן ואת הרפתות שלהן תוך 52 שעות, ואם הן לא יהרסו את האוהלים והרפתות שלהן בעצמן, הצבא הישראלי הוא שיהרוס את האוהלים והרפתות ויגרש אותן. כעת עומדים צווי פינוי כנגד 70 תושבים פלסטינים המתגוררים בישוב מזה דורות.

יש לציין עוד, כי בראשון ביולי 2009, הוציא הכיבוש הישראלי צווי פינוי כנגד 17 משפחות (137 נפשות) מקרב 45 המתגוררות באזור, באותה טענה: זהו שטח צבאי סגור, אין לבנות או להתגורר בו. הצבא הישראלי אף לא נתן לתושבים הפלסטינים שהות על-מנת לפנות לערכאות כדי לנסות ולהגן על מקום מושבם ורכושם. כעבור שלושה ימים, בארבעה ביולי, פלש הצבא הישראלי אל האזור והרס שבעה עשר פחונים ורפתות, והשחית את רכושם הדל של התושבים. בכך איבדו התושבים את מקום מושבם ואת פרנסתם מגידול צאן ומחקלאות. ראו מפה מספר 7:

מפה מספר 7: הבתים הפלסטיניים המיועדים להריסה בח’רבת א-ראס אל-אחמר

בנוסף לכך, בראשון לאוגוסט 2010, הרסו הבולדוזרים של הצבא הישראלי חמישה מבנים נוספים בח’רבת א-ראס אל-אחמר. הדבר מעיד על כך שישראל ממשיכה במדיניותה לעקור את ישובי הבדואים באזור הבקעה, במטרה להמשיך ולהשתלט על עוד ועוד קרקעות ולהמשיך בתוכנית ההתנחלות שלה.

(2) ח’רבת טאנא: הישוב נמצא במרחק שישה קילומטרים מזרחית לבית פוריכ ומתגוררות בו כשישים משפחות פלסטיניות, המונות כ-350 נפשות. עם הכיבוש הכריז הצבא הישראלי על הכפר (על האזור) כשטח צבאי סגור. מקור פרנסת התושבים והישרדותם הם חקלאות ומרעה צאן. התושבים מתגוררים באוהלים ופחונים ללא תשתית ראויה לחיים נורמאליים, כי השלטון הישראלי מונע מהם כל שיפור, אפילו הקל ביותר בתנאי מחייתם: ללא מים זורמים, ללא חשמל, ללא טלפון, וללא תחבורה ציבורית. את הכפר מקיפות שתי התנחלויות: גיתית בצפון ומכורה במזרח, וכן הכביש העוקף מספר 508.

ההתנכלויות הישראליות: הסבל של תושבי ח’רבת טאנא החל במאי 2004 כשהצבא הישראלי הוציא צווים המכריזים על אי-חוקיות המבנים הקיימים בישוב, לפיכך העניק הצבא לעצמו את הזכות להרוס ולפנות את הישוב תוך 48 שעות ועד ל-30 ימים, בטענה שהמבנים הקיימים בישוב נבנו ללא אישורי בנייה. בין המבנים המיועדים להריסה היה בית-ספר יסודי שנבנה בשנת 2001. בחמישה באוגוסט 2005 הרסו הבולדוזרים של הצבא הישראלי 38 מבנים (14 בתי מגורים, 18 רפתות ו-6 מחסנים מסוגים שונים) בח’רבת טאנא. ובעשרה בינואר 2010 חזר הצבא הישראלי והרס עוד 30 מבנים מסוגים שונים בטענה שנבנו ללא אישורי בנייה. ראו מפה מספר 8:

מיקום ח’רבת טאנא באזור ההפרדה המזרחי

(3) ח’רבת אל- חדידייה: הישוב נמצא בעמק ‘בקיעה’ מזרחה לנפת טובאס. מתגוררים בו יותר מ-200 תושבים המתפרנסים מחקלאות ומרעה צאן. סבלו של הישוב החל עם ראשית מפעל ההתנחלות בסביבה. את הישוב הפלסטיני מקיפות שלוש התנחלויות ישראליות (בקעות, רועי וחמדת), שהוקמו על יותר 4234 דונמים מהטובים ביותר לחקלאות באזור.

ההתנכלויות הישראליות: ב-17 בפברואר 2008, הופתעו התושבים על-ידי דחפורים ישראליים אשר הרסו מבני מגורים ורפתות, מבלי לאפשר לבעלים הפלסטינים אף לרוקן או להוציא את רכושם הדל לפני מעשה ההרס הנפשע. המבנים שהרס הצבא הישראלי שייכים לתושבים מוחמד סעיד בני עודה ועומר עארף בשאראת. מעשה ההרס זרע פחד בקרב התושבים, שהבינו היטב כי ההתנכלויות לא יפסקו ואף יתגברו.

קדמו למעשה ההרס, צווי פינוי שהוציא הצבא הישראלי כנגד התושבים בשנת 1997, בטענה שהישוב נמצא בשטח צבאי סגור. אלא שהתושבים התעקשו להישאר בבתיהם.

בשנת 2001 הגישו תושבי ההתנחלות רועי הסמוכה בקשה לבית המשפט הגבוה לצדק באל-קודס להורות על פינוי התושבים, כי הם מהווים סיכון לביטחונם ועצם קיומם באזור אינו חוקי.

ב-28 ביולי 2007 הפקיעו כוחות הכיבוש הישראליים טרקטור חקלאי ומיכל מים השייכים לאחמד עבד אללה בני עודה, יש לציין שאין בישוב מים זורמים וקיים מחסור תמידי במי שתייה. לאחר כמה שבועות בקשו מבני עודה לשלם 4500 שקלים בכדי לקחת בחזרה את הטרקטור והמיכל המופקעים או לחתום על התחייבות לפנות את האזור ולא לחזור אליו לעד.

בנוסף להתנכלויות שהוזכרו לעיל כנגד תושבי ח’רבת אל-חדידייה, בשבעה באוגוסט, 2007 הוציא הצבא הישראלי צו המורה לעקור עשרות משפחות פלסטיניות בטענה שהקימו את מבניהם ובתיהם שלא כחוק בשטח צבאי סגור. הצבא הרס את המבנים והשחית באופן פראי את הרכוש הדל. ישראל המשיכה בהתנכלויות שלה, ולאחר שבוע, ב-14 באוגוסט פלשו דחפורי הצבא הישראלי והרסו עוד מספר מבנים ורפתות. ראו מפה מספר 9:

מפה מספר 9: ח’רבת אל-חדידייה בבקעה

(4) כפר אל-עקבה: הישוב נמצא במרחק של חמישה קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר טובאס. בכפר יש 43 מבנים למגורים ולצרכים אחרים, ומתגוררים בהם כ-300 נפשות. שטח הישוב כולל 2600 דונמים, רק 100 דונמים הוקצו לבנייה ופיתוח. מרבית השטחים, למעשה 2500, דונמים הם אדמות חקלאיות. יש לציין כי 80% מתושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות. צבא הכיבוש הישראלי הפקיע 2000 דונמים למטרות צבאיות. לכן נשאר הכפר בלי עתודות קרקע לפיתוח כלכלי. בכפר יש מכולת אחת בלבד שמספקת את צרכי התושבים.

ההתנכלויות הישראליות: בעשרה בפברואר, 2010 הרס צבא הכיבוש הישראלי את מבנה המועצה המקומית בתואנה כי נבנה ‘שלא כחוק’. יש לציין שהצבא הישראלי הכריז על הכפר כשטח צבאי סגור, עם כיבושו בשנת 1967, ואסר על התושבים להמשיך לבנות בו ולהתפתח. ראו מפה מספר 10:

מפה מספר 10: הבתים הפלסטינים המיועדים להריסה בכפר אל-עקבה

במאי 2007 הוציא צבא הכיבוש הישראלי צו שמספרו 143/04, המכריז על תוכנית המתאר של הכפר. התוכנית לא כוללת את מרבית המבנים והרפתות הקיימים, מה שמסמן למעשה את הריסתם ועקירת תושביהם. במפה מספר 6 שהיא תוכנית המתאר הישראלית, אנו רואים את המבנים שנשארו, אשר גם הם מיועדים להריסה. ראו גם תמונה מספר 1:

תמונה מספר 1: תוכנית המתאר הישראלית לכפר אל-עקבה משנת 2007

(5) ח’רבת אל-פארסייה: הישוב נמצא בחלקה המזרחי של נפת טובאס ובמרחק 13 קילומטרים מהעיר טובאס. מתגוררים בו כיום כ-240 נפשות[23], התושבים מתגוררים באוהלים ובמספר מבנים עשויים מפח, המשמשים מחסה לצאן ולבקר. מקור הפרנסה העיקרי והדל של תושבי הכפר הם החקלאות וגידול הצאן והבקר.

ממזרח לח’רבת אל-פארסייה הוקמה ההתנחלות הישראלית שדמות מחולה המאכלסת 542[24] מתנחלים ישראלים, דרומית מזרחית לישוב הוקם הבסיס הצבאי רותם, וצפונית לו הוקמה ההתנחלות מחולה.

תושבי הישוב שנמצא בחלקה הצפוני של הבקעה סובלים באופן תמידי מהתנכלויות צבא הכיבוש הישראלי בתואנה כי הם בונים ללא אישורים מתאימים באזור המוגדר כ –’C’ בהסכם הביניים – הסכם אוסלו השני, שנחתם בספטמבר 2005, לפיו אזור C יהיה בשליטה ביטחונית ומנהלית ישראלית מלאה. לכן התושבים הפלסטינים של אזור זה סובלים, לא רק מרצף של התנכלויות, אלא גם ממחסור בתוכניות לפיתוח האזור ותושביו, שהרי הצבא הישראלי מסרב לאשר תוכניות להקמת מבנים חדשים או מפעלים שיביאו לפיתוח כלשהו. לכן סכנת הריסת המבנים ועקירת התושבים אורבת להם כתוצאה ממדיניות הצבא לסרב לתת אישורים ולאחר מכן טענתו כי מרבית המבנים האזור הזה הוקמו לא כחוק, והריסת כל מבנה חדש שבעליו העזו לבנות. יש לציין שעל כל פלסטיני, הרוצה להקים לו מבנה או פרויקט חדש, לעבור פרוצדורה ארוכה, מתישה העולה הון תועפות מול הצבא. ברוב המקרים הצבא לא מאשר הצעות שהוגשו על-ידי פלסטינים.

ההתנכלויות הישראליות: ב-27 ביולי 2010 הוציא צבא הכיבוש הישראלי צווי פינוי כנגד תושבי ח’רבת אל-פארסייה, שהורו להם לעזוב את ישובם תוך 24 שעות, ואם לא יעשו כך, הצבא יגיע עם דחפורים להרוס את הכפר ולעקור את תושביו בתואנה שהם מתגוררים בשטח צבאי סגור. הצו כלל 68 מבנים, 35 מבני מגורים ו-33 מבנים חקלאיים. המבנים משרתים יותר מ-100 תושבים פלסטינים[25]. יש לציין שהצבא הישראלי השתלט על רוב אדמות הישוב, הכריז עליהן כשטח צבאי סגור והניח מוקשים בחלקן, דבר המסכן את חיי התושבים ואת בעלי החיים שלהם. הצבא הישראלי גם השתלט על מקורות המים והטה אותם למתנחלי מחולה ומשכיות. ב-19 ביולי 2010 פלש הצבא הישראלי אל הישוב והרס 76 מבנים בטענה שנבנו שלא כחוק. בין המבנים שהרס הצבא היו 26 מבני מגורים ו-22 רפתות. כתוצאה לכך עקר הצבא 107 תושבים פלסטינים.

(6) כפר פסאיל: הכפר נמצא במרחק 18 קילומטרים צפונית לעיר אריחא ומתגוררים בו 105 נפשות[26] . על אדמות הכפר הוקמו שתי התנחלויות ישראליות, פצאל ויפית, שעם הזמן התפשטו וחסמו את התפתחות הכפר ותושביו. דרומית לכפר הוקמו עוד שלוש התנחלויות: תומר, גלגל ונתיב הגדוד. בסמוך לכפר נסלל הכביש העוקף מספר 90 אשר מחבר את התנחלויות פצאל ויפית עם שאר ההתנחלויות בצפון. הכביש שנסלל חונק את הכפר.

ההתנכלויות הישראליות: בנובמבר 2009 הוציא הצבא הישראלי צווים ל-11 תושבים פלסטינים מהישוב פסאיל להפסיק את הבנייה בטענה שהם בונים שלא כחוק. וב-9 ביוני 2010 הוציא הצבא הישראלי שלושה צווים המורים לתושבי הכפר לפנות שלושה בתים ורפת בנויה מפח בטענה שנבנו לא כחוק, כיוון שהם נמצאים באזור C אשר בשליטה ביטחונית ומנהלית ישראלית בלעדית. הצבא הישראלי הורה להם לפנותם עד הראשון בחודש יולי 2010. ב-8 במרץ 2010 הוציא הצבא הישראלי צווים כנגד שבעה תושבים לפנות את הבתים והרפתות שלהם תוך שבועיים בטענה שהם נבנו בשטח צבאי סגור. יש לציין שזו הפעם השלישית שהצבא הישראלי מוציא צווים מסוג זה, תוך פחות משנה. ראו מפה מספר 11:

מפה מספר 11: הבתים הפלסטינים המיועדים להריסה בכפר פסאיל צפונית לעיר אריחא

תוכנית המתאר הישראלית המוצעת לכפר פסאיל

הישוב פסאיל הוא אחד מבין ארבעה עשר ישובים שהמנהל האזרחי הישראלי הכין להם תוכניות מתאר באזור המוגדר C, שהוא למעשה תחת שליטה ביטחונית ומנהלית ישראלית מלאה. התוכניות הוכנו בלחץ ‘הרביעייה’ הבינלאומית בראשות טוני בלייר, ראש ממשלת אנגליה לשעבר. מקריאת תוכנית המתאר מתברר כי השטח המיועד לבנייה מכיל כעת 64 דונם, ובתוכנית החדשה הוגדל השטח ל-122 דונם בלבד. יש להדגיש כי 18 דונם המיועדים לבנייה נשארו מחוץ לתוכנית המתאר, דבר שיסכן את המבנים שיבנו בעתיד בהריסה ובעקירת תושביהם. יש לציין שמעמד מרבית המבנים הקיימים בכפר ומעמד תושביהם נמצא בסכנה עתידית.

יתכן שתוכנית המתאר הישראלית המוצעת תקטין במעט את מספר המבנים המיועדים להריסה, אבל היא מבוססת על אי-צדק, וטומנת בחובה סכנות רבות. יש לציין עוד כי רשויות התכנון הישראליות לא התייעצו עם הגורמים הפלסטיניים המוסמכים בזמן הכנת תוכנית המתאר שלהם.

התוכניות הישראליות התמקדו באזורי הבנייה הפלסטיניים הקיימים ולא לקחו בחשבון את התרחבות הבנייה העתידית של אותם ישובים. התוכניות הישראליות מעוררות מספר שאלות: הראשונה: מה גורל המבנים והתושבים שנשארו מחוץ לגבולות התוכנית? השנייה: מהו מעמדם החוקי של האזורים שנוספו לתוכנית, והאם הרשויות הפלסטיניות יכולות לממש את הריבונות שלהן באזורים אלה ולהוציא אישורי בנייה? השלישית: האם המנהל האזרחי יישאר הריבון באותם אזורים. לבסוף, יש לציין שהשלטונות הישראליים שהכינו את הצעות התוכניות התעלמו מהסכם אסלו משנת 1995 ופלשו לאזור A ו-B הנתונים לשליטה פלסטינית מלאה או חלקית.

במסגרת השוואה שערך המכון למחקרים יישומיים, אל-קודס (אריג’), בין התוכניות המוצעות לישובים הפלסטיניים הנמצאים באזור C לבין תוכניות המתאר של ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הכבושה, מתברר שישראל לקחה בחשבון את גידול האוכלוסייה והרחבת ההתנחלויות בעתיד, ודבר לא יהווה מכשול בפני עיבוייו והרחבתן של ההתנחלויות. טבלה מספר 8 מבהירה את השוני המהותי שלפיו הכין המנהל האזרחי הישראלי את תוכניות המתאר: לכפר הפלסטיני פסאיל ולהתנחלות פצאל הישראלית שהוקמה צפונית לכפר הפלסטיני פסאיל:

טבלה מספר 8: השוואה בין תוכנית המתאר של הישוב הפלסטיני פסאיל לבין תוכנית המתאר של ההתנחלות הישראלית פצאל
שטח הבנייה מחוץ לתוכנית המתאר (דונם)	השטח המיועד לבנייה (דונם)	תוכנית המתאר המוצעת (דונם)	שם הישוב
18	64	122	כפר פסאיל
0	5142	11369	התנחלות פצאל
המקור: היחידה למידע גיאוגרפי והמעקב מרחוק, אריג’ 2010

מפה מספר 12: השוואה בין תוכנית המתאר של הכפר הפלסטיני פסאיל וההתנחלות הישראלית פצאל

התוכניות הישראליות להשתלט על אדמות אגן ים המלח

במחצית הראשונה של חודש יוני 2009 התפרסמה בעיתונות הישראלית מודעה מטעם האפוטרופוס על נכסי הנפקדים הקוראת לכל מי שיש לו זכות על 139000 דונמים (139 קמ’ר) או על חלק מהם לבוא ולטעון בפני וועדת הבינוי והתכנון האזורית, כי האפוטרופוס עומד למכור או להחכיר או למסור לגורם או גורמים מספר את הזכות להשתמש בשטחים אלה. יש לציין שהשטח בו מדובר במודעה נמצא באזור אגן ים המלח.

חשוב לציין שההליך שנקט האפוטרופוס אינו חריג והינו שגרתי למדי. ישראל מעבירה שטחים באגן ים המלח לגורמים ישראלים מזה מספר שנים, וזוהי מדיניות ישראלית קבועה. המודעה הישראלית של האפוטרופוס היא הצעד הראשון בהליך ההשתלטות על אדמות של פלסטינים והעברתן לגורמים ישראלים שונים. ישראל משתלטת על אדמות הפלסטינים באופן הבא:

1- הגדרה מחדש של הסטאטוס המשפטי: מן הראוי לזכור כי שטח אגן ים המלח מוגדר כשטח C, על-פי הסכם אוסלו השני הסכמי הביניים שנחתמו בין מדינת ישראל לאש’ף. יש לציין שישראל פועלת מזה שנים רבות על-מנת לשנות את המעמד המשפטי של האזור הזה מאדמות מדינה כפי שהיה בתקופה הירדנית (1948-1967) ל’נכסי נפקדים’ ממדינה עוינת (מאז הכיבוש ביוני 1967), והגדרתו מחדש כ’אדמות מדינה’ השייכות למדינת הכיבוש הישראלית. זאת במטרה לבוא בכל הסכם עתידי ולטעון בפני הפלסטינים שאגן ים המלח הוא ישראלי ולכן ישראל מתכוונת להמשיך את שליטתה בו או בחלק ממנו, או להחליפו בשטחים אחרים שנמצאים בין גדר ההפרדה ל’קו הירוק’ (קו שביתת הנשק משנת 1949).

2- השלמת השליטה על חופי ים המלח: יש לציין שמדינת ישראל ביטלה את הזכויות שיש לפלסטינים במקורות המים במישורי הכלכלה, ההשקעה והתיירות, למרות שסוכם אחרת בהסכמי אוסלו. לכן כל הצעדים שישראל נוקטת בחופי ים המלח, מטרתם להביא קץ לכל הזדמנות שנותרה לפלסטינים ליהנות ולו רק משטח קטן של האזור, שהרי ישראל משלימה את השתלטותה על החופים. במלים אחרות, תוכנית ישראל להפיכת שטחי C לאדמות מדינה יביא לאובדן כל זכויות הפלסטינים באגן ים המלח, בכל משא ומתן עם ישראל בעתיד.

3- השלמת ההפרדה הגיאוגרפית: הצלחת ישראל בשינוי הסטאטוס של שטחים לאדמות מדינה עלול להביא להשלמת ההפרדה הגיאוגרפית בין צפון הגדה המערבית לדרומה, וזאת במטרה להשתלט על חלקים נרחבים בתוך הגדה המערבית. תוכנית זאת באה להשלים את בידוד העיר אל-קודס על-ידי גדר ההפרדה וגוש ההתנחלויות סביב מעלה אדומים, שישראל שוקדת לספחו לאל-קודס, ולבסוף לספחו למדינת ישראל. בכך תושלם ההפרדה בין צפון הגדה המערבית לדרומה, מגדר ההפרדה וממעלה אדומים ועד לים המלח. כך יהיה קשה לחבר בין חלקי הגדה המערבית אלא באמצעות רשת מנהרות שעוברות בשטחים שבשליטת מדינת ישראל. הדבר שימנע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד, הנהנית מהמשכיות גיאוגרפית וריבונות מלאה. בקיצור, זוהי למעשה המטרה הישראלית, להפוך את הגדה המערבית לקנטונים על-מנת למנוע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

תוכניות ישראל בין עבר לעתיד:

התוכניות הישראליות להשתלט על אזור הבקעה לאחר מלחמת 1967

מהרגע הראשון לאחר כיבושה, התייחסה ישראל אל אזור הבקעה כגבולותיה הבטוחים ביותר, לכן לא התכונה מעולם לוותר עליו בכל הסדר פוליטי עתידי. ישראל נתנה תמיד לגיטימציה למפעל ההתנחלות שלה בבקעה בטענה שהוא משרת את צרכיה הביטחוניים הבסיסיים. לכן היא משתמשת בכל האמצעים הבלתי-חוקיים והבלתי-אנושיים בכדי להשתלט על הבקעה ולעקור את תושביה הפלסטינים. להלן חלק מתוכניות ישראל שמטרתן להשתלט על אדמות הפלסטינים ואזור הבקעה לאחר כיבושם ביוני 1967. יש להדגיש שתוכנית אלון שגובשה בשנת 1970 נקראת ‘אזור ההפרדה המזרחי בגדה המערבית’.

· תוכנית דרובלס[27] בשנת 1978: לפי התוכנית הזו השתלטה מדינת ישראל על אדמות המדינה כדי להקים ולהרחיב את ההתנחלויות בין גושי הישובים הפלסטיניים, במטרה למנוע כל המשכיות גיאוגרפית, דמוגרפית, פוליטית וחברתית בין אותם ישובים, ובכך למנוע הקמת מדינה פלסטינית בעתיד. לפי התוכנית יש להקים 12-15 התנחלויות בשנה ולאכלסן ב-120-150 מתנחלים במשך חמש שנים. לפי דרובלס ההתנחלויות שיוקמו באזור הבקעה יהוו נקודות הגנה קדמיות, ועל-מנת שאותן נקודות יתפקדו באופן אסטרטגי משמעותי, יש גם צורך להקים שרשרת של התנחלויות בלב יהודה ושומרון (הגדה המערבית). ההתנחלויות שיוקמו בבקעה יהוו קווי הגנה קדמית, ויחד עם ההתנחלויות בלב הגדה המערבית יהוו מערכת הגנה אפקטיבית ביותר. שהרי בטחון ישראל לא צריך להישען על ההתנחלויות בבקעה בלבד, אלא על כל מקום בו אפשר להתנחל.

· תוכנית שרון משנת 1982: אריאל שרון, כשהיה שר חקלאות בין השנים 1977-1981, הכניס מספר שינויים בתוכנית התנועה הימנית גוש אמונים,[28] וקרא להקים התנחלויות לאורך הקו הירוק, על-מנת להבטיח את גבולות מדינת ישראל לאורך הגדה המערבית. לפי תוכנית זו, הישובים הפלסטינים הצפופים ביותר יהיו בשליטת ישראל בעתיד. עם קבלתה של תוכנית שרון, מיהרה הממשלה והקימה עשר התנחלויות במורדות התיכוניים של הגדה המערבית צפונית לעיר אל-קודס. תוכניתו של שרון כללה מניעת המשכיות גיאוגרפית בין גושי הישובים הפלסטינים לאורך הקו הירוק (קו שביתת הנשק משנת 1949) על-ידי הפרדה בין אזורי הגדה צפונה לעיר נאבלוס, מערבה לעיר ג’נין וצפונה לעיר ראמאללה והישובים הפלסטיניים הגובלים לקו הירוק דוגמת העיר אום אל-פחם. תוכניתו של שרון תתממש (ואכן התממשה) על-ידי הקמת גושי התנחלויות ישראליות באזורים בהם מדובר, סלילת מעברים וכבישים עוקפים ברחבי הגדה המערבית במטרה לחבר את הקו הירוק עם הבקעה.

· הסכמי קמפ דיויד בשנת 2000: ההסכמים קראו להקמת מדינה פלסטינית ברוב שטחי הגדה המערבית ורצועת ע’זה לפי התנאים הבאים: (1) מדינת מפורזת, (2) אסור למדינה הפלסטינית כשתוקם לכרות בריתות עם מדינות אחרות ללא הסכמתה של מדינת ישראל, ואין להכניס כוחות זרים מערבה לנהר הירדן (הגדה המערבית), (3) לישראל יש זכות לפרוש את כוחותיה באזור הבקעה במידה והיא חשה באיום מהמזרח, (4) חיל האוויר הישראלי יכול להשתמש באופן חופשי בשמי אותה מדינה פלסטינית, (5) ישראל יכולה להקים תחנות התראה בהרים המשקיפים על הבקעה ובאזורים אחרים, (7) ישראל תחכור את הבקעה או תשלוט בה זמנית לתקופה של 25 שנים. ראו מפה מספר 13:

מפה מספר 13: מפת קמפ דיויד 2000

· שיחות טאבא (שיחות בלתי-רשמיות): (1) שני הצדדים, הפלסטיני וישראלי, הסכימו שגבולות הרביעי ביוני 1967, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, יהיו הגבולות בין מדינת ישראל והמדינה הפלסטינית לכשתקום, וגבולות אלה הם בסיס להבנות בעתיד, (2) הצד הישראלי הצהיר כי אין צורך בטחוני לשמור על ההתנחלויות בבקעה, (3) התוכניות הישראליות הסתמכו על תחזיות דמוגרפיות לפיהן יכללו גושי ההתנחלויות 80% מהמתנחלים.

· הצעת אולמרט מ- 2008: לפיה הציע אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, שישראל תמשיך להחזיק 6.3% מהשטח הכולל של הגדה המערבית המכיל כ-75% מהמתנחלים. ההצעה כללה נסיגת המתנחלים מההתנחלויות הישראליות בבקעת הירדן והגבעות ממזרח לנאבלוס ולאל-ח’ליל. בו-זמנית תספח ישראל את גושי ההתנחלויות הגדולות שלאורך גבולות 1967 כולל גוש ההתנחלויות הסובב את אל-קודס (גוש מעלה אדומים, גוש עציון, גוש אריאל ובית אריה). אולמרט הציע עוד כי ישראל תעביר שטחים אל הפלסטינים בהיקף של 5.8% משטחה של הגדה המערבית, וכי הבטחת מעבר בטוח בין אל-ח’ליל לרצועת ע’זה כחלק מכביש מהיר תהיה תחת הריבונות הישראלית. ראו מפה מספר 14:

מפה מספר 14: תוכנית אולמרט משנת 2008

דרישות הביטחון של ישראל למען ‘שלום בר-קיימא’

בשנת 2010 פרסם ‘המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה’[29] מחקר שכותרתו ‘הצרכים הביטחוניים הישראליים למען שלום בר קיימא’[30]. את המחקר הכינו: הרמטכ’ל לשעבר משה יעלון, סגן ראש ממשלת ישראל והשר האחראי על העניינים האסטרטגים, האלוף עוזי דיין ממפלגת הליכוד, יועץ ראש הממשלה נתניהו, דורי גולד, ראש אמ’ן לשעבר, אהרון זאבי, ראש צוות המשא ומתן עם הפלסטינים בממשלה הקודמת, אודי דקל, ראש חטיבת המחקר באמ’ן יעקב עמידרור, והעורך דן דקיר. לפי קטעים רבים מתוכן המחקר, מתברר כי ישראל אינה מתכוונת לוותר על האזורים המזרחיים של הגדה המערבית בשל חשיבותם האסטרטגית, וכיוון שאזורים אלה מהווים מכשול בטחוני כנגד ‘החזית המזרחית’ לפי הגדרת ישראל. לכן ממליץ המחקר לממשלת ישראל לשמור על חלק הזה מהגדה המערבית, בשל חשיבותו הביטחונית לה ולתושביה. כאן אני מביאים את עיקרי המחקר, בכל מה שנוגע לבקעה:

· כשחתם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, על הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, הוא חשב על תוכנית אלון של ‘יהודה ושומרון’ (הגדה המערבית) שנהגתה לאחר מלחמת ששת הימים. תוכנית זו קראה למדינת ישראל לשמור על ריבונות בחלק מהרי יהודה ושומרון (הגדה המערבית), ושרטטה גבולות בטוחים למדינת ישראל לאורך הבקעה ועד למורדות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון (הגדה המערבית). כמו כן קראה התוכנית לשמור על ריבונות על אל-קודס כבירת ישראל המאוחדת[31] . ראו מפה מספר 15:

מפה מספר 15: קו ההגנה הישראלי: אזור הבקעה והמורדות המזרחיים של הגדה המערבית

· לדעתו של יגאל אלון שהיה ממפקדי הפלמ’ח, הממונה לענייני ההתיישבות מטעם שר החוץ בממשלת יצחק רבין ובתפקיד דומה בכמה ממשלות אחרות, הגנה על גבולות המדינה פירושה הגנה על הגבולות שישראל חושבת שהם משרתים את ביטחונה ובטחון תושביה. זאת אומרת שישראל רשאית להחזיק באזורים מזרחה לקו שביתת הנשק משנת 1949 כחלק מכל הסכם שלום עם הפלסטינים, ובמיוחד להחזיק אזורים בבקעה שאינה מאוכלסת דיה. בהסתמך על המשנה הזו הדגיש רבין בשנת 1993 את הדבר הבא: ‘הגבולות הבטוחים של מדינת ישראל יהיו באזור הבקעה, במובן הכי רחב של המושג’[32].

· תוכנית אלון קראה לישראל להחזיק בגבולות חדשים המבוססים על השליטה במורדות המזרחיים של הגדה המערבית ועד לקצה הבקעה, זאת בנוסף למדבר המערבי של הגדה המערבית, התוחם את ים המלח, על-ידי הקמת שרשרת של התנחלויות ישראליות ברצועה ברוחב של כ-20 קילומטרים משטח הגדה המערבית, כצעד ראשון לקראת סיפוחה הרשמי למדינת ישראל[33].

· נוכחות ישראל לאורך הגבול המזרחי של הגדה המערבית באזורי הבקעה ומדבר יהודה, תוכל למנוע הברחת נשק והסתננות כוחות עוינים. במציאות, אחד התנאים המוקדמים להצלחת המלחמה בטרור, היא אסטרטגית הפרדת אזור הסכסוך על-מנת למנוע גיבוי של כוחות עוינים חיצוניים להתקוממות מקומית[34].

· קיום גבולות בטוחים למדינת ישראל ימנע איומים עליה בהווה ובעתיד. האיום הראשון הוא שיגור טילים. כיום יש ברשות חמאס טילים בעלי טווח של 50 קילומטרים. אם הטילים ישוגרו מהרי יהודה ושומרון (הגדה המערבית), הרי הם יגיעו ללב ישראל המאכלס יותר מ-70% מתושביה. לכן חשוב לישראל להמשיך את שליטתה האסטרטגית בבקעת הירדן. ואם לא יהיה כך הדבר, המצב לאורך הגבול עם ירדן יהיה כמו המצב בגבול בין ע’זה למצרים, שם מוברחים נשק וטרוריסטים וכל מיני אמצעי סיוע לחמאס[35].

· מאז 1967 הפכה הבקעה למרכיב החשוב ביותר במחשבה המדינית הישראלית לגבי גבולותיה הבטוחים, בשל הטופוגרפיה הייחודית שלה. רוחבה של ישראל והגדה המערבית יחדיו, מהים התיכון ועד נהר הירדן הוא 40 מייל. רוחבה של הבקעה נע בין 6-9 מייל והיא נמצאת בגובה 300 מטרים מתחת לפני הים, וגובלת עם המורדות המזרחיים של הגדה המערבית, אשר הנקודה הכי גבוהה בה מגיעה לגובה 3318 מטרים מעל לפני הים. יש לציין שישראל הקימה תחנות מכ’ם בנקודות הגבוהות ביותר, בהרים המשקיפים לכוון המזרח, לכן הפכה הבקעה דלת-האוכלוסין מכשול טבעי כנגד כל מתקפה. חשוב לציין, שכיום, יש לצבא הישראלי יכולת להגן על חמשת המעברים של ישראל המזרחיים והמערביים מפני כל מתקפה של צבא אויב[36].

· בקעת הירדן נחשבת לקו ההגנה הראשון של ישראל מול המזרח התיכון. בגלל החשיבות האסטרטגית של הבקעה במשנת ההגנה על ישראל, הצבא הישראלי תגבר בה את כוחותיו בעשורים האחרונים, גם בכוחות מילואים וגם בכלי נשק, כנגד האיום העתיד לבוא מהמזרח. במשא ומתן עם הפלסטינים מנסה ישראל לשמור על היכולת להעביר את כוחותיה אל הבקעה במעברים אסטרטגים בין המערב למזרח. במידה מסוימת, נחשבים הכוחות הישראליים בבקעה לחשובים ביותר כנגד כל מתקפה שתבוא מהמזרח. לכן אין פלא כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין, הדגיש בנאומו האחרון בכנסת באוקטובר 1995 שעל ישראל להמשיך את שליטתה בבקעה בכל הסדר אפשרי ‘במובן הכי רחב של המושג’.[37]

· במובנים רבים נחשבת הבקעה לציר פילדלפי[38] של הגדה המערבית, היא ארוכה בהרבה מציר פילדליפי לכן יכולת ההברחה גדולה יותר. אם ישראל תציע בעתיד הקמת מדינה פלסטינית מפורזת ותרצה למנוע ממנה להידמות לע’זה הנתמכת על-ידי אירן, הדרך היחידה להבטיח מניעת העברת נשק אליה, היא להמשיך את שליטתה בבקעה, ובכך תמנע כניסת נשק בלתי לגיטימי. לשליטה הישראלית בבקעה חשיבות רבה עבור הביטחון בירדן. אם הצבא הישראלי ייסוג מהבקעה, הרי שהאחריות על מניעת הברחת הנשק תעבור לצבא הירדני. וכשיתברר שישראל לא נמצאת ממזרח לגדה המערבית, ארגוני טרור רבים עלולים לנצל את היעדרותה ולהתמקם בירדן, דבר שיטיל עול כבד על כוחות הביטחון הירדניים, ועלול ליצור בעיות מסוכנות חדשות בעבורם[39].

[1] – יש בבקעה 188 בארות ימם ו-31 מעיינות.

[2] – הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה.

[3] הצבא הישראלי הוציא צווים רבים המגדירים שטחים בגדה המערבית כשטחים צבאיים סגורים לכן אסור באופן מוחלט לפלסטינים וקבוצות מסוימות כמו פעילים זרים ועיתונאים להיכנס לתוכם. ישראל הסבירה את הצווים האלה בטענה כי השטחים שנסגרו הפכו לשטחי אימונים צבאיים באש חיה. הם הזמן התברר כי האזורים יועדו למפעל ההתיישבות.

[4] הסכם עזה ויריחו מ-13 בספטמבר 1993.
http://www.nad-plo.org/ar/nego/nego/SiAgreem/oslo2.pdf

[5] סעיף מספר 6 בהסכם אוסלו (הצהרת העקרונות בדבר הממשלה הפלסטינית הזמנית), 13/9/1993
http://www.nad-plo.org/ar/inner.php?view=nego_nego_SiAgreem_sig1

[6] שני הסעיפים 3 ו-4 בהסכם אוסלו (הצהרת העקרונות בדבר הממשלה הפלסטינית הזמנית), 13/9/1993

[7] – תוכנית אַלוֹן הייתה תוכנית לחלוקת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בין ישראל לבין מדינות ערב ותושבי השטחים הפלסטינים. יגאל אלון, שר העבודה דאז, הגיש את התכנית בשנת 1967 לראש הממשלה לוי אשכול. התוכנית לא התקבלה באופן רשמי, אך הייתה לה השפעה מרכזית על מדיניות ההתנחלות בשטחי יהודה, שומרון ועזה של ממשלות המערך והעבודה, עד עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977.

תוכנית אלון הוגשה בסוף יולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, תחת הכותרת ‘עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים’. העיקרון המרכזי שעמד בבסיסה הוא האמונה בנחיצות וברלוונטיות של שלום בין מדינת ישראל לבין שכניה, שלום אשר יִיכון רק בעזרת הסדר מדיני המשרטט גבולות ברורים. אלון הציע לממשלה לנקוט מדיניות מיידית, שתפזר את הערפל בנוגע לגבולות המדינה בעקבות הכיבושים הבלתי צפויים שנעשו במלחמת ששת הימים.

על פי תוכנית אלון, גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור בנהר הירדן, ימשיך דרך מרכזו של ים המלח ולאורך הגבול המנדטורי באזור הערבה. באזור העיר יריחו תיסוג ישראל מרצועה צרה שתקשר בין ממלכת ירדן לבין הרי השומרון. על גב ההר תהיה מערכת כבישים, שתאפשר לישראלים לעבור דרומה ממזרח השומרון לכיוון ירושלים וים המלח.

רובם המכריע של שטחי יהודה ושומרון, חבל עזה וסיני יינתן לתושבים הערבים של האזור. לישראל יסופחו בקעת הירדן וחלקם המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שהיו מיושבים בדלילות. הגבול יגיע עד חברון. בנוסף, ישראל תשמור ברשותה אזורים נוספים בעלי חשיבות ביטחונית, כגון ההרים שסביב פרוזדור ירושלים (אזור גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים), דרום רצועת עזה וחלקים מסיני.

אחת המטרות שעמדה לנגד עיניו של אלון בעת שרטוט התוכנית, היא שמירה על רוב יהודי בארץ. התוכנית אפשרה את הגדלת שטחה של מדינת ישראל מבלי להעלות את מספרם של תושביה הלא יהודים.

תוכנית אלון הציעה לאפשר לתושבי השטחים לבחור אם לכונן ישות עצמאית או להצטרף מחדש לירדן.

תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. מאוחר יותר, עודדו הממשלות השונות התיישבות בשטחים, תוך שימת לב לכך שהיישובים המוקמים בהרי יהודה ובבקעה יוקמו בשטחים שיועדו לסיפוח בתוכנית אלון. לאורך קו הגבול ששורטט בתוכנית אלון נסלל כביש אלון.

תנועת גוש אמונים, לאחר העלייה לקרקע בסבסטיה, הקימה יישובים שלא על פי קווי מתאר אלה, בתמיכת גורמים מתוך ממשלת המערך לפני המהפך ב-1977. לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, נפרצו גבולות תוכנית אלון וגוש אמונים החל להתיישב במרבית שטחי יהודה ושומרון.

בעת הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, חזרה ישראל באזור זה לגבולות שהיו לה לפני המלחמה. אלון עצמו התנגד לנסיגה, מפני שלא עלתה בקנה אחד עם המטרות האסטרטגיות שבהן דגל.

החל מאמצע שנות ה-90 נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי הביטוי ‘תוכנית אלון פלוס’ או ‘תוכנית אלון מורחבת’. ביטויים אלו נועדו לסמן גישה ייחודית כלפי פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, המאפיינת את מפלגות המרכז: נסיגה מחלקים נרחבים של יהודה ושומרון, על פי תוכנית אלון המקורית, בתוספת הרחבות המתאימות לגושי ההתיישבות היהודיים הגדולים הקיימים כיום באזור.

[8] – עם השלמת הקמת גדר ההפרדה הגזעני הו תישארנה 107 התנחלויות ישראליות המאוכלסות ב- 85% מהמתנחלים הישראלים בתחום הגדה המערבית.

[9] – לפי השנתון המרכזי לסטטיסטיקה , [הישראלי ] 2009.

[10] לפי ההחלטה הצבאית מספר 58 משנת 1967 ניתנה לשלטון הצבאי הזכות להחזיק בנכסי הנפקדים. הנפקד, הוא כל פלסטיני גבר או אישה שעזב את ישראל לפני או במשך מלחמת 1967. ישראל רשאית להחזיק בנכסים גם אם הפלסטיני טעה בהערכתו כשעזב את האזור או אף שהמדינה היא זו שגירשה אותו.

[11] כשרותן של עסקות (תיקון: תשט’ז) (א) כל עסקה שנעשתה בתום-לב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה.

[12] לפי אמנת האג (האג IV ) אוקטובר 18/ 1907, סעיף 55: המדינה הכובשת היא גוף מנהלי המנהל ענייני האזורים הכבושים ועליה לנהלם ביעילות ולשמור עליהם.

[13] – 29 התנחלויות מבין 38 התנחלויות ישראליות באזור ההפרדה המזרחי, לפי הנתונים של המכון למחקרים יישומיים- אל- קודס (אריג’) 2010.

[14] – בקעת הירדן בדרך לסיפוח <http://www.oppc.pna.net/mag/mag21/new_page_3.htm>

[15] – לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, 2007.

[16] – יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010.

[17] – יחידת הנתונים הגיאוגרפיים והמעקב מרחוק, אריג’ 2010.

[18] Israeli Proposed Road System in the West Bank… a Road Web from Hell.

http://www.poica.org/editor/case_studies/view.php?recordID=454

[19] שני הסעיפים: סעיף 13 מהכרזת זכויות האדם הבינלאומית וסעיף 12 מהאמנה הבינלאומית לזכויות האזרחיות והפוליטיות, מדגישים את הזכויות הבאות: הזכות לחיים (6), הזכות לחיות בתנאים מתאימים (11), הזכות לבריאות (12) הזכות לחינוך (13) ועוד זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

[20] תוכנית הפיתוח של E1 כוללת:

(1) לפחות 3,500 יחידות מגורים בסדר גודל של כ-15 אלף תושבים. תוכנית זו, הכוללת בנייה רוויה (רבי קומות ובתים נמוכים), אושרה בתחילת שנת 2005 על-ידי עיריית מעלה אדומים, אך הוקפאה כבר באותה שנה בעקבות לחץ בין לאומי.

(2) העתקת מטה משטרת ש’י ממיקומו הנוכחי בראס אל-עמוד. ההחלטה על בניית מטה המשטרה אושרה בפברואר 2006 לאחר הפקדת התוכניות לעיון הציבור ולאחר קבלת ההתנגדויות. ביוני 2006 הגישה עמותת עיר עמים בג’צ בנושא בניית מטה המשטרה בטענה שהוא ממומן מכספי עמותות מתנחלים. עמותות המתנחלים יצרו קשר עם ועד העדה הבוכרית אשר מטה המשטרה הנוכחי נמצא כיום בבניין שברשותה וההסכם נחתם בין הוועד לבין משטרת ישראל, בו סוכם כי הוועד יסייע למשטרה לממן את המטה החדש במסגרת E1 ובתמורה תפנה המשטרה את הבניין ותשיבו לוועד. הכסף למימון המטה מגיע מעמותות מתנחלים.

(3) איזור תעסוקה משותף לעיריות מעלה אדומים וירושלים. חלק זה מתוכנית E1 כבר זכה לאישורים סופיים לצורך תחילת הבנייה. השטח הכולל לבנייה באזור זה כולל כמיליון מ’ר (שווה ערך לכ-10 אלפים יחידות דיור). המיקום הוא בצפון מזרח של תוכנית E1, והאזור משיק לכפר ענתה ונמצא סמוך למצודת מג’ב החדשה שעל כביש מעלה אדומים-ירושלים ן-
(ARIJ), Applied Research Institute – Jerusalem. E1 Plan: A Step toward a Dead End (2005): <http://www.poica.org/editor/case_studies/view.php?recordID=570>.

[21] ‘Netanyahu Warns Against PA Terror State, Leaving Jordan Valley.’ Israel National News, 03 June 2005. <http://www.israelnationalnews.com/News/News.aspx/83197>.

[22] אמנת ג’נבה הרביעית [1] משנת 1949.

[23] הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, 2007

[24] הלשכה המרכזית הישראלית לסטטיסטיקה, 2008

[25] צווי פינו של 68 מבנים שונים בכפר אל- פארסייה http://www.poica.org/editor/case_studies/view.php?recordID=2589

[26] הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, 2007

[27] – מתתיהו דרובלס נולד בוורשה בירת פולין ב-1931.היגר לישראל ב-1950. נכנס לכנסת השביעית ב-1972 מטעם הליכוד, עקב פטירתו של יוסף ספיר.

ב-1978 מונה לתפקיד ראש חטיבת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית, ובתפקידו זה פעל רבות לפיתוח ההתנחלויות ביהודה ושומרון. בין היתר, הפיק עם היכנסו לתפקידו, את ‘תוכנית האב לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון לשנים 1983-1979’ אשר התוותה את מדיניות ממשלת הליכוד וההסתדרות הציונית העולמית בנושא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. במסגרת תפקיד זה הקים כמעט 400 יישובים בכל הארץ.

דרובלס מכהן כנגיד חברת אוצר התיישבות היהודים וחבר בוועדת הדירקטוריון שלה.

בשנים האחרונות משמש כיו’ר הארכיון הציוני בירושלים, שבה הוא מתגורר. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2008 בירושלים, שובץ במקום האחרון והסמלי ברשימת הליכוד לעיריית ירושלים.

[28]-תנועה ימנית דתית שקראה להתנחל בכל מקום בגדה המערבית. התנועה היא שהחלה בהקמת ‘אלון מורה’, אריאל, מעלה אדומים וביתר עלית. כל הישובים שהיא הקימה היו בגבול על הקו הירוק.

[29] – המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, הפועל משנת 1976 ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי.

התכניות העיקריות בהן עוסק המרכז הן: יחסי החוץ של ישראל, הסברה, אנטישמיות ופוסט-שואה, הסכסוך הישראלי-ערבי, מדיניות כלכלית, חקר הקהילה היהודית והמסורת המדינית היהודית.

המרכז הירושלמי מנוהל על ידי חבר עמיתים מרחבי העולם. פרופ’ דניאל י. אלעזר המנוח כיהן כנשיא המרכז מאז ייסד את המכון ועד פטירתו בסוף 1999. החל מראשית 2000 מכהן ד’ר דורי גולד כנשיא המרכז. מאז פרישתו של צבי מרום, המנהל הכללי של המרכז בין השנים 1984-2004, מכהנת חיה הרשקוביץ בתפקיד זה. חבר הנאמנים של המרכז כולל אישים מרכזיים מישראל ומיהדות התפוצות.

במהלך למעלה מ- 30 שנות פעילותו של המרכז לקחו חלק במחקריו השונים כ-350 חוקרים מהארץ ומחו’ל, מהם כ-50 עמיתי המרכז. מאז הקמתו הוציא המרכז לאור בארץ ובחו’ל כ-800 פרסומים בעברית, אנגלית ובשפות אחרות שהם תוצאה של מחקרים שהתנהלו במסגרתו, הן ביוזמת חוקרי המרכז והן בהזמנת משרדי ממשלה וגופים ציבוריים אחרים בארץ ובחו’ל..

[30] Israel’s Critical Security Needs for a viable peace, Jerusalem Center for Public Affairs
http://www.jcpa.org/text/security/fullstudy.pdf

[31] Yaalon, Moshe. (2010). introduction: restoring a security-first peace policy. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/yaalon.pdf (Page 14).

[32] Diker, Dan. (n.d.). Israel‘s return to security-based diplomacy. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/diker.pdf, Page 95

[33] Diker, Dan. (n.d.). Israel‘s return to security-based diplomacy. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/diker.pdf, Page 95

[34] Dayan, Uzi. (n.d.). Defensible borders to secure Israel’s future. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/dayan.pdf, Page 24

[35] Yaalon, Moshe. (2010). introduction: restoring a security-first peace policy. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/yaalon.pdf (Page 17).

[36] Dayan, Uzi. (n.d.). Defensible borders to secure Israel’s future. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/dayan.pdf, Page 26

[37] Dayan, Uzi. (n.d.). Defensible borders to secure Israel’s future. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/dayan.pdf, Page 26

[38] – ציר פילדלפי הוא רצועת חיץ בין רצועת עזה למצרים, שהייתה בשליטה ביטחונית ישראלית, רצועת חיץ זו נקבעה בהסכמי אוסלו, כאמצעי לשמירת ביטחונה של ישראל.

בציר פילדלפי נכלל גם מעבר רפיח, שנועד לאפשר לתושבי רצועת עזה לעבור למצרים, והוא העניק לישראל אפשרות פיקוח על העוברים במעבר הגבול על מנת לוודא שאינם מבריחים נשק.

ב-10 בספטמבר 2005, בלילה שבין שישי לשבת, נסוג הצבא מהציר כחלק מתוכנית ההתנתקות, והשלמת היציאה מרצועת עזה.

[39] Dayan, Uzi. (n.d.). Defensible borders to secure Israel’s future. Retrieved from http://www.jcpa.org/text/security/dayan.pdf, Page 30